Text Size

כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

מנשה פרצ'יק

ברובנה פעלו אנשי "הבריחה". פתאום הוקף הבית, וכל מי שהיה בתוכו - 15 אנשים ובהם אִמי - נעצר. אחר כך שוחררתי וברחתי לעיר קיוורץ. במשך חודש התחבאתי שם, ומשם נסעתי ללבוב. אִמי שוחררה אחרי שברחתי.

בלבוב היה עוצר בלילה. שם פגשתי את משפחת סנדר לנדא , קרובי משפחה שלי. אחות אשתו הייתה דודתי. נשארתי בביתם זמן מועט. בראש "הבריחה" בלבוב עמד אבא קובנר - מפקד גטו וילנה, פרטיזן ומשורר. הכנו מסמכים מתאימים לנסיעה לצ'רנוביץ', ומשם ניתן היה להמשיך לרומניה. נסענו בקבוצה שמנתה חמישה אנשים לצ'רנוביץ', והקבוצה נתפסה עקב הלשנה של רופא . בצ'רנוביץ' עצרו את בנימין לוין, יעקב צביבל ועוד בחורה אחת. הצלחנו לברוח לסטניסלב. ברחנו בחזרה ללבוב, הכנו ניירות אחרים ועברנו את הגבול שבין רוסיה לפולניה. הגענו בתחילה לז'שוב ומשם ללובלין. בלובלין הייתה קבוצה נפרדת שהונהגה על ידי כמה מיוצאי וילנה, ובה היו חיים לזר ועוד בחורה – אלקה קורזש. קיבלנו מסמכים כדי לנסוע לרומניה בכיסוי של יוונים השבים לארצם ממחנות הריכוז. מלובלין נסענו לבוקרשט, ושם היינו בקיבוץ עד לתום המלחמה. בבוקרשט פגשתי ברכבת החשמלית מישהו שהיה אִתי ביחידה בצבא האדום, ובאמצע הנסיעה פתחתי את דלת הקרון וקפצתי החוצה. לאחר שהסתיימה המלחמה נסענו לבודפשט, ואחר כך לגראץ שבאוסטריה.

מגראץ יצאנו עם קבוצה ליודנבורג שבאזור האנגלי. היינו צריכים לחצות נהר שזרם בעצמה רבה, ולמזלי ידעתי לשחות בצורה טובה מאוד ומצאתי מקום חצייה. אנשי הבריגדה היהודית הגיעו עם משאיות סגורות ביריעות ברזנט והעבירו אותנו לטרוויזו שבאיטליה. פגישות נרגשות ביותר היו בין אחים - אחד מהם היה חייל בבריגדה והאחר ניצול שהצליח לברוח. הייתה משפחה יוצאת דופן, משפחת זבלודוביץ'; הם היו שישה אחים, וחמישה מהם נפגשו שוב בטרוויזו. שניים מהם היו חיילים בבריגדה, ושלושה הצליחו להישאר בחיים. האח השישי נשאר בחיים בארגנטינה.

מטרוויזו שבאיטליה לקחו אותנו לאודינה, ומשם לקיבוץ. בקיבוץ התאספנו כולנו והתחלנו לאסוף נשק כדי שנוכל להביא אותו ארצה. עבדתי עם הפעילים ב"בריחה", והחליטו לשלוח אותי לארץ-ישראל בכיסוי של חייל בריטי - איש חיל ההנדסה שנשאר באיטליה, ואני נשלחתי לארץ-ישראל כדי שאוכל "להשתחרר" בשמו . באנו לנמל בטרנטו, והמפקד היהודי של היחידה הבריטית נבהל ודרש להוריד אותנו מהאנייה.

העבירו אותנו לקיבוץ בעיר בארי. משם שלחו אותי לכנסייה כדי לארגן ציוד לאניות מעפילים. דובר על כך שבעוד שבוע נפליג. גמרנו לארגן את הדברים, ואז אמרו לי: "מנשה, אתה מפליג היום." הספינה " פטר א' " הגיעה לנמל ב-12 בספטמבר 1945, ומאה שבעים ושישה אנשים עלו עליה. הצפיפות הייתה רבה מאוד. לי היה ניסיון בעבודה על ספינות מהים הלבן [מצפון ללנינגרד], ולכן נמצאתי על הסיפון. בלב ים אירעה תקלה. הרוח קירבה אותנו לאי כרתים, ומן האי נורו לעברנו יריות. ביקשו שאנחנו נזדהה. האחראים על האנייה היו קיבוצניקים, והם החליטו שלא להזדהות. אחר כך הרוח דחפה אותנו ללב ים, ובינתיים הצלחנו לתקן את האנייה.

התקרבנו לחוף ארץ-ישראל והוצאנו את הברזנטים. ירדנו מהאנייה בחוף שפיים, והספינה הפליגה בחזרה כדי להביא עוד עולים לארץ. בחוף שפיים חִכּו לנו בחורות ובחורים עם סנדוויצ'ים ושתייה. הביאו אותי למשק רשפון כדי שאוכל לישון בביתה של אחת המשפחות. לראשונה מזה חמש שנים ישנתי במיטה עם סדין. בלילה ערכו רישום; האחראים על הרישום היו כספי מהסוכנות וגולדה מאירסון . אחר כך הביאו אותנו לקיבוץ גליל ים, ושם ישנו במשך כמה ימים. נערכה מסיבה לכבודנו בקיבוץ, ובה השתתפו בין היתר אבא קובנר שכבר היה בארץ, יצחק טבנקין ואחרים. באוקטובר הגיעה אִמי לארץ-ישראל.

אחי הצעיר נשאר בארכנגלסק [ליד הים הלבן], ואחר כך החזירו אותו לוולוגדה יחד עם אנשים נוספים. בזמן שנמצא בסירה, זרקו אותו החיילים הרוסים למים כי היה יהודי. הוא לא ידע לשחות וטבע. אחר כך הגיע מסמך לרפלובקה, העיירה שבה גויס לצבא האדום, ולפיו הוא נפל בעת מילוי תפקידו. ראש העיר, שמו היה בס, מסר לי את המסמך. בזמן שהייתי כבר בארץ-ישראל, ה-נקו"ד המשיך לחפש אחריי ברוסיה. לכן פחדתי לנסוע לרוסיה. היה לי חבר שנסע לרוסיה, נעצר ונכלא לעשר שנים.

בקיבוץ משמר הים פגשתי אנשים מבני-עירי שהגיעו לארץ-ישראל לפני המלחמה. היו ביניהם צבי וטון ומוישה קמינסקי (סלע). הלכתי לרפת לפגוש את צבי וטון והתחבקנו. בעיירה היינו שכנים, דלת ליד דלת. אִמו נהגה להיכנס לביתנו ולאפות חלות. הוא עבד אצל אבי. צבי יעץ לי לא להישאר בקיבוץ. נסעתי לקרובי משפחה בתל-אביב, והם סידרו לי עבודה בחברת החשמל. קרוב משפחה אחר שלי, מי שהיה הסנדק שלי כשנולדתי, מצא לי אחר כך עבודה בחברת הדלק "של". הוא גם ליווה אותי לחופה כאשר התחתנתי. במלחמת השחרור התגייסתי לחטיבת "גבעתי", ואחר כך הועברתי לחיל האספקה.

בשנת 1953 נשאתי לאישה את בחירת ליבי חנה לבית ברזוב מהעיירה אלכסנדריה שבווהלין. אף היא ומשפחתה ניצולי שואה. הקמנו משפחה ולנו שני ילדים- בן ובת. הבן הבכור יוסי נשוי לאֶלִין ולהם נולדו שלושה בנים, ששניים מהם משרתים כעת בצה"ל. יוסי שירת בצה"ל בקבע והשתחרר בדרגת סא"ל בשנת 1998. הבת ליאורה נישאה לאבי זאבי, מהנדס מחשבים במקצועו. ליאורה היא בוגרת הפקולטה לאומנות ובעלת גלריה בתל-אביב. להם שני ילדים- מיכל ששרתה כקצינת חינוך וגיל, המשרת היום כקצין בצה"ל.

אחרי שהשתחררתי מהצבא הוצבתי במילואים בחטיבה 4 (קרייתי) בתפקיד של חובש. במלחמת ששת הימים הייתי יחד עם אלוף משנה שמואל גונן (גורודיש), מפקד חטיבה 7. במלחמת יום הכיפורים הייתי ביחידה של חיל הרפואה ברמת הגולן בתפקיד של חובש. התחלתי להקים תחנת דלק בכוחות עצמי ועשיתי הסכם עם "אסו". כיום אני בעל תחנת דלק באזור תל-אביב המסונפת לחברת דלק.