Text Size

כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

יעקב (אליושה) צביבל

עזבנו את קאמין-ק ומיהרנו להגיע לרובנה. היהודים הראשונים שנתקלנו בהם בהגיענו לעיר הִפנו אותנו מיד לרחוב קלינין מספר 30. אפשר לומר שבאותם הימים הפכה הכתובת הזו למרכז החיים הציבוריים היהודיים בחבל ווהלין ובפולסיה, ואפילו מעבר להם. האחים אברהם ואליעזר לידובסקי - מוצאם היה מברנוביץ' שברוסיה הלבנה, והם פעלו עם הפרטיזנים ביער קוחוב - היו הראשונים שנרתמו לעבודה ציבורית למען שארית הפליטה שבעיר. הם הכשירו למגורים דירה עזובה ויצאו לחוצות העיר לחפש יהודים. הדירה הפכה לבית-ועד עבור כל אלה שנרתמו בעול העבודה הציבורית למען שארית הפליטה. כאן הועלו לראשונה רעיונות בדבר הצורך בארגון השרידים, הפנייתם לאפיק שראשית יוציאם אל מחוץ לשטחי פולין ואחר כך לארץ-ישראל. עד מהרה התגבשה סביב האחים לידובסקי קבוצת פעילים; ביניהם היו פאשה רייכמן ורעייתו דורקה, משה הימלפרב ואחרים. שליחים מווילנה באו והביאו עמם מונח חדש לציון התנועה הזו – "הבריחה". באופן מפתיע היו רעיונותיהם ותכניותיהם של הווילנאים זהים בכול לאלה של הרובנאים. כך עלה רעיון "הבריחה" בו-זמנית בשני מוקדים, בווילנה וברובנה.

אברהם לידובסקי ואבא קלורמן יצאו לצ'רנוביץ', בירת בוקובינה, כדי לבדוק את אפשרויות המעבר דרך גבול רומניה. הם קיוו להיעזר ברופא יהודי ושמו דאובר; הלה חי עם משפחתו בצ'רנוביץ', והיו לו קשרים טובים עם האוכלוסייה המקומית. הרופא קיבל אותם בחמימות, הזמין אותם להתארח בביתו וביקש לדעת הכול על חייהם של הניצולים בחלקי פולין המשוחררים. הוא התעניין בכל פרט בנוגע לפעילותם ולתכניותיהם, והבטיח לעזור ככל שיוכל.

אבא קלורמן הכיר בצ'רנוביץ' נערה שחרחורת חיננית - תושבת העיר ושמה זיסל , מי שעתידה להיות אשתו ושותפתו הנאמנה בכל פעילויותיו. הזוג הצעיר החליט להמשיך לרומניה ולבדוק על בשרו את סדרי המעבר בגבול. אברהם לידובסקי חזר לרובנה עם הבשורות הטובות על אפשרויות להמשך הפעילות בצ'רנוביץ'. אליעזר לידובסקי, ראש הפעילים בעיר, החליט לשלוח מיד שני אנשים לצ'רנוביץ' כדי שיארגנו בהקדם נקודת מעבר לרומניה דרך הגבול. אני נבחרתי להיות אחד מהשניים. קיבלנו על עצמנו את המשימה בהתלהבות רבה. אברהם ואליעזר לידובסקי הדריכו אותנו מה עלינו לעשות וכיצד לפעול. הם ציידו אותנו בכתובתו של ד"ר דאובר - האיש שהיינו אמורים לפנות אליו מיד עם הגיענו לצ'רנוביץ', כי הוא אשר יושיט לנו את מלוא העזרה וינחה אותנו בצעדינו הראשונים.

שליחות בצ'רנוביץ'

עזבנו את רובנה בראשית ספטמבר 1944. הגענו לצ'רנוביץ' וראשית דרכנו הייתה לביתו של ד"ר דאובר. מספר שנים לפני המלחמה עבר הד"ר דאובר לצ'רנוביץ' יחד עם בני משפחתו, פתח מרפאה ועד מהרה יצאו לו מוניטין של רופא מעולה. כפריים מהסביבה ועירוניים מכל שכבות האוכלוסייה שיחרו לפתח מרפאתו. בהגיענו לביתו נדהמנו למצוא משפחה יהודית חיה כתמול שלשום. זוג ההורים, הבת ואפילו הוריו הקשישים של הדוקטור יצאו בשלום מהשואה. ד"ר דאובר קיבל אותנו בשמחה רבה. פניו הביעו צער עמוק למשמע סיפורנו, אם כי גורל היהודים בפולין היה ידוע לו. רצח היהודים בצ'רנוביץ' החל בשלב מאוחר, סמוך למועד השחרור, והודות לכך ניצלו מרבית היהודים שם. אחרי שהביע את מלוא הערכתו לשליחותנו והציג את עצמו כציוני בכל נפשו ומאודו, שאל הד"ר דאובר במה יוכל לעזור לנו. ביקשנו רשיון לשהייה בעיר, עבודה, מקום מגורים, קשר אל תושבים מקומיים מהימנים (כאלה אשר יוכלו לשמש לנו מורי דרך אל הגבול), אמצעי תחבורה ומקום שנוכל לשכן בו את הקבוצות אשר תגענה מרובנה לפרקי זמן קצרים. ד"ר דאובר רשם לפניו את בקשותינו אחת לאחת וטיפל בהן במהירות. הוא שכר חדר עבורנו וסידר לנו עבודה ברכבת כעוזרים לנהג קטר. הרכבת היתה אמורה להביא אותנו למחוז חפצנו, אזור הגבול. ממש לא האמנו למזלנו הטוב.

שיגרנו מברק לאליעזר לידובסקי; בלשון סתרים, כפי שסוכם בינינו, הודענו לו כי אפשר להתחיל לשלוח אנשים לצ'רנוביץ'. בינתיים הכרנו עוד מספר יהודים במקום, וביניהם היה זוג צעיר - בובי ברש ורעייתו. בובי היה מומחה בזיוף תעודות וחותמות, והוא תיווך בינינו לבין האיכרים שפרנסתם הייתה על הברחת סחורות דרך הגבול. לא היה קשה למצוא בין מבריחי הסחורות כאלה שיסכימו להעביר גם אנשים מעבר לגבול תמורת תשלום.

כמעט מדי יום נהגנו לבקר בביתו של הד"ר דאובר. היינו מדווחים לו על כל צעד שעשינו ומשתפים אותו בהצלחותינו ובקשיינו כאחד. תמיד שמח לקראתנו ולעולם לא שבע מלשמוע את סיפורינו על מעללינו כפרטיזנים. קבענו אִתו כי האנשים שיגיעו מרובנה יפנו קודם אליו, ואני אגיע לביתו כדי לקבלם ולהעבירם לאן שצריך. הסידורים שנקבעו בינינו פעלו כמתוכנן, והקבוצות החלו להגיע ולעבור בשלום את הגבול לרומניה.

בסוף אוקטובר 1944 הגיעו אלינו לצ'רנוביץ שני שליחים מווילנה – רוז'קה קורצ'ק וד"ר שמואל אמרנט. רוז'קה הייתה בדרכה לשליחות, שליחות שנועדה להביא אותה ארצה מוקדם ככל האפשר; היא ביקשה לעבור את הגבול בעזרתנו. הד"ר אמרנט ביקש לאסוף מידע על אפשרויות המעבר לרומניה גם עבור קבוצות שתגענה מווילנה. רוז'קה קורצ'ק התעכבה כמה ימים בצ'רנוביץ'; לאחר שהגיעה קבוצה מרובנה - צירפנו אותה אליה, והם עברו בשלום את הגבול. ד"ר אמרנט חזר לווילנה דרך רובנה, מצויד באינפורמציה על אודות הפעילות במקומותינו.

העברנו ארבע קבוצות דרך הגבול, וכולן הגיעו בשלום לרומניה. העבודה כעוזר לנהג הקטר הייתה קשה, והמתח בעבודה המחתרתית שלנו היה רב. לא אחת דיברנו בינינו, חברי שמריהו ואנוכי, כי הגיע הזמן שגם אנחנו נתקדם דרומה.

הודענו לאליעזר לידובסקי ברובנה כי ברצוננו לעבור לרומניה ומשם לארץ-ישראל, ולכן אנו מבקשים ממנו לשלוח אנשים כדי למלא את מקומנו. כמו כן ביקשתי למסור לאחי שלמה ולאלקה קורזש כי אם ברצונם לעבור לרומניה, עליהם להזדרז ולבוא אליי לצ'רנוביץ'. לא רציתי שגבול יחצוץ ביני לבין אחי אחרי כל מה שעבר עלינו.

בינואר 1945 הגיעה אלינו קבוצה גדולה מרובנה, רובם פרטיזנים לשעבר. ביניהם היו אחי שלמה, אלקה קורזש, דב ואייזיק אוורוך ועוד כמה מהחברים הקרובים. פיזרנו את האנשים בדירות שעמדו לרשותנו והכנו את כל הדרוש ליציאה לגבול. אחרי יומיים עזבנו את צ'רנוביץ'. בשעות הערב התאספנו כולנו בקרבת הגבול. שלג כבד כיסה את האדמה והקור היה עז. אחרי שנמסרו ההוראות ומורה הדרך נתן את האות, התחלנו לצעוד. פתאום נפתחה עלינו אש. האנשים נשכבו בשלג. אחד נפצע פצעים קלים והיריות פסקו. שכבנו זמן מה בתוך השלג מבלי לנוע. אחר כך קמנו והתאספנו בחורשה ודנו במצבנו. החלטנו לחזור לצ'רנוביץ'.

האכזבה והמתח הכבידו עוד יותר על ההליכה בשלג העמוק. חזרנו לצ'רנוביץ' עם שחר. האנשים התפזרו למקומות הלינה שעמדו לרשותנו ולדירותיהם של חברים ומכרים. אני החלטתי לא לחזור לדירה שהתגוררתי בה, כי חשתי שאורבת לי סכנה. מסרתי לאנשים היכן אפשר יהיה למצוא אותי בשעת הצורך ופניתי לדירתם של מכרים. כשהגעתי לדירה כבר קדחתי מחום. כנראה הצטננתי בעת השכיבה בתוך השלג. לקראת הצהריים עלה החום. הרגשתי רע מאוד. ביקשתי משתי הבחורות שאירחו אותי בדירתן, אסתר (פירה) ואלקה, לקרוא לד"ר דאובר. הבחורות חזרו יחד אִתו, והוא נתן לי תרופה להורדת החום.

ד"ר דאובר נפרד ממני, והבחורות יצאו ללוותו. אחרי שעברו כברת דרך, אמר להן כי עליו לבקר חולה הגר בסביבה ופנה לדרכו. הן נפרדו ממנו בקרבת תחנת המשטרה של ה-נקו"ד. הבחורות חזרו לדירה מבלי שייחסו חשד כלשהו להיעלמותו הפתאומית של הד"ר דאובר. אנשי נקו"ד הגיעו לדירה והתחילו לערוך בה חיפוש. בינתיים התחילו להגיע לדירה חברים מהקבוצה הבאה שעמדה לעבור את הגבול. הם באו לבדוק אם ננסה שנית לעבור את הגבול עם רדת החשֵכה. אנשי ה-נקו"ד פתחו את הדלת לכל הבאים, הכניסו אותם פנימה, בדקו תעודות ולא התירו להם לעזוב את הדירה. כך התאספו בדירה כמעט כל החברים שלי. לשאלות השוטרים "לשם מה באו לכאן," ענו כולם כי באו לביקור חולים והציגו את עצמם כחבריי לנשק בשורות הפרטיזנים.

הם רצו לקחת אותנו למעצר, אך כשיצאנו לרחוב התפזרנו כולנו לכל הכיוונים והשתדלנו להיבלע בתוך זרם עוברי האורח. אנשי ה-נקו"ד התחילו לרדוף אחרינו וירו באוויר. פניתי לרחוב צדדי, עקפתי גוש בתים ויצאתי שוב לרחוב הראשי. הלכתי לתומי כאילו אני אחד מעוברי האורח ברחוב. בראשי הקודח מחום התרוצצו מחשבות. לא הצלחתי להתרכז ולחשוב על תכנית פעולה. לא היו בידי תעודות וגם לא כסף; השוטרים החרימו הכול. פתאום מצאתי את עצמי בקרבת בית מוכר. אימצתי את זיכרוני ונזכרתי כי שם מתגורר חבר שלי, בחור ורשאי ושמו מיליו בייגלמן; הוא גר בביתה של חברתו, ילידת צ'רנוביץ'. נכנסתי פנימה. חברתו של מיליו פתחה את הדלת. הוא לא היה בבית. הנערה הבחינה מיד כי אני מתוח ומבוהל. תיארתי בפניה בקצרה את מצבי. לתדהמתי היא התחילה להתייפח ולהתחנן שאעזוב את ביתה. היא פוחדת להסתבך עם השלטונות. גופה הצנום ממש רעד מפחד. התחלתי לרחם עליה ושכחתי מהצרות שלי. יצאתי החוצה. מרוב ייאוש התבהרה מחשבתי. בקרבת מקום נמצאה גם אחת הדירות ששכרתי עבור החבר'ה. באותה הדירה השתכן אחי שלמה יחד עם שני חברים בני-עירנו. ברחוב לא הורגשה תכונה מיוחדת; כנראה נמשך המרדף אחרינו בחלק אחר של העיר. החשתי את צעדיי, ובתוך מספר דקות כבר הייתי בדירה.

נכנסתי מיד למיטה. הרגשתי רע, ממש לא הייתי יכול לעמוד על רגליי. חלפו כמה שעות. נשמע צלצול בדלת. לחדר נכנס אחי שלמה בליווי ארבעה אנשי נקו"ד. הם תפסו אותו ברחוב, חקרו אותו בתחנת המשטרה, ואחר כך אמרו לו כי הם לוקחים אותו לביתו על מנת להצטייד בבגדים ובחפצים אישיים; אלה יהיו נחוצים לו, כי ישאירו אותו במעצר. הם דחפו אותנו לעבר הדלת. בחוץ חיכה רכב אסירים מסורג. הכניסו אותנו פנימה והביאו אותנו לתחנת המשטרה. מאותו רגע התחילה מסכת ארוכה של משפט והגליה לוולדיווסטוק, מרחק 12,000 קילומטרים מצ'רנוביץ'. בזכות מאמציהם של אנשי "הבריחה", ורק לאחר תלאות שנמשכו חודשים רבים, הצלחתי במארס 1946 לצאת לחופשי .