Text Size

כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

זיסל קלורמן

נולדתי ב-8 בינואר 1925 בסוצ'ווה, ובמשך חלק משנות ילדותי גרנו בבליצ'נה שבאזור בוקובינה. הייתי בתם הבכורה של יהושע זיו ליקוורניק וציפורה לבית הס; אחריי נולדו אחיותיי הינדה ופייגה-שרה (נספתה בשואה) ואחיי אלתר, פנחס (נספה בשואה) וחיים. אחי אלתר קיבל את שמו מפני שקודם לכן נפטרו שני בנים מיד לאחר לידתם; הוריי טלפנו לרב ושאלו אותו איזה שם לתת לילד כדי שיינצל מגורל מר. הרב אמר להם לקרוא לילד בשם אלתר ו"לפדות" אותו. אלתר קרוי היום אלי, תושב העיר מודיעין; הבנים שלו היו קצינים בצבא, ואחד מהם שירת כטייס והגיע לדרגת תת-אלוף. לאחר השואה נשארו בחיים הינדה, אלתר (אלי), חיים ואני. חיים ניצל מהשואה, הוסמך לרבנות והוא גר בבני ברק; נולדו לו חמש בנות, וכולן נשואות לבחורי ישיבה.

הסבים שלי היו תלמידים חכמים וחונכתי בסביבה חסידית. לפרנסתו עסק אבי במסחר, אבל למד תורה. ספגתי מהוריי ומהסבים והסבתות את אהבתי לתרבות האידיש ("יידישקייט") ואת ערכי החסד והצדקה של היהדות, ערכים אשר הנחו אותי תמיד.

משפחתי כולה גרה באותה הסביבה. באזור זה ישנה השפעה של תרבות גרמנית. עד 1918 האזור היה תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית.

ב-1937 או 1938 היה פוגרום: הלכתי לביקור אצל אחד הסבים שגר בקרבת מקום. לפתע זרקו אבנים וכולם ברחו. אותי החביאו בין שתי דלתות, וכך הפורעים לא מצאו אותי. אני ראיתי והבנתי את מה שקרה. הייתי כבר בת 12–13.

זכור לי כי החיים היו יפים במקומות האלה. הייתי בת שלוש, ולא היה גן-ילדים; יחד עם בנים הלכתי ל"חדר" עד שהייתי בת שש. אחר כך התחלתי ללמוד חומש עם הבנים. היה לי רב מגליציה, והוא היה אומר לבנים: "הבת יודעת יותר מכם." בהמשך הלכתי לבית-ספר 'בית יעקב' . הוריי שכרו מורים פרטיים עבורי, ואלה לימדו אותי גרמנית ועברית. ידעתי עברית מאז שאני זוכרת את עצמי.

ב-1941 החלה מלחמת העולם השנייה מבחינתנו. עד לפרוץ המלחמה היינו תחת שלטון רומניה; הרוסים שלטו בבסרביה ובחצי משטחה של בוקובינה, ואז הגרמנים פלשו. הגרמנים סיפחו את השטח, וברדיו הורו לנו לעלות על הרכבת בתוך שלוש שעות. נאסר עלינו לקחת אִתָנו זהב ומתכות יקרות, ואיימו עלינו כי מי שיעשה זאת יוצא להורג. חיים אחי נולד בסוף 1938, והוא היה אז כבן שנתיים; היינו צריכים לשאת אותו על הידיים. לקחנו כמה חפצים והלכנו לרכבת. זו הייתה רכבת משא, והיו בה קרונות להובלת בהמות. ההורים שלי לא ידעו לאן לוקחים אותנו. אמרו כי מעבירים אותנו למקום אחר, מכיוון שמסוכן להישאר בסוצ'ווה. לאימא היו תכשיטים רבים. לקראת החגים - ראש השנה ופסח - נהגו לתפור בגדים לילדים. היו לי שמלות בעלות כתפיות מרופדות; בהן ובחגורה של החצאית החבאתי תכשיטים. ההורים לא ידעו דבר על כך, וממה שהחבאתי בדרך זו - חיינו חצי שנה. אחר כך העבירו אותנו למוגילוב: חצינו את נהר הדניסטר. לאחר יומיים-שלושה הגענו ברכבת למקום הנמצא בצד הרומני של הנהר, טרנסניסטריה. הכניסו את כל האנשים לבית-כנסת, ועל אחד מקירותיו כתב מישהו שהורגים את היהודים. במקום הזה נרצחו דודתי מצד אמי ובעלה שהיה מהעיר סיגט שבטרנסילבניה. הם ניצלו מפוגרום, ואחר כך זרקו אותם לנהר והם מתו.

לפנות ערב הגענו למקום שבעבר הייתה בו יחידת צבא. היה שם בניין ובו ארבע קומות, בניין שבעבר היה קסרקטין. אמרו לנו לעלות לקומה השלישית. עליתי. הדלקתי גפרור וראיתי אנשים מתים על הרצפה. שתי סבתות וסבא, בני למעלה משישים, ואחרים שלא היו יכולים ללכת - נרצחו מיד. בַּמקום היה מעין גטו; מסביב לבניין היו גדרות תיל, וחיילים רומנים שמרו על המקום. התחלתי לדבר עם אחד השומרים וביקשתי ממנו לתת לנו לצאת מהמקום הזה. הגעתי אִתו להסכם: הוא תמיד היה נמצא שם בלילה. הצלחתי לצאת משם ומצאתי חדר. בהמשך ניסיתי להוציא את ההורים, האחים, האחיות, הסבא והסבתא; אז באו אליי אנשים נוספים וביקשו שאוציא אותם. באחד הלילות הוצאתי את האנשים, והחייל אמר: "כל כך הרבה אנשים, הם יהרגו אותי." נתַנו לו כסף והגענו לחדר שהכנתי מראש. בחדר היו אנשים רבים, ונאלצנו לעמוד עד הבוקר.

נשארנו במוגילוב, והגטו הפך להיות קטן יותר. המקום היה תחת שלטון גרמנים ורומנים. האנשים חלו. הסבא והסבתא מצד אמי נפטרו - סבא נפטר שבוע לפני פורים, ואחרי פטירתו הסבתא התייאשה ונפטרה. הוריי ואני סבלנו ממחלת הטיפוס. לפני שחליתי, הצלחתי להביא תרופות לאימא ולאבא. אני הצלחתי להבריא ממחלת הטיפוס. ביום הראשון של פסח תש"ב, בשנת 1942, אבי נפטר. אחרי עשרה שבועות אימא נפטרה. בינתיים נפטרו ממחלות אחי פנחס ואחותי פייגה-שרה. אני נשארתי עם הילדים. בכל פעם הגטו נעשה קטן יותר. הלכתי למכור בבזאר את מה שנשאר לנו; היו שם אנשים בעלי הרבה כסף. הייתה במקום מאפייה גדולה. נכנסתי למאפייה ורציתי לקנות לחם, אך לא היה לי את הסכום הנדרש. גנבתי משם לחם. בזמנים מסוימים בישלתי ארוחה מתפוח אדמה ומים בסיר. הינדה, אלי וחיים היו אִתי. בעת שהייתי יכולה לקנות ביצה ופרוסת לחם, אז אכלנו כולנו.

בסוף 1943 או תחילת 1944 באה קבוצה של ראשי קהילות מרומניה כדי להוציא מהמקום יתומים בני 12 ומטה. לא לקחו ילדים מבוגרים יותר, כי היו יתומים רבים. אני הייתי כבר בת 18; הם באו לקחת את הילדים. אנשים רבים רצו לשלוח את הילדים שלהם, ולכן שמרה עליהם משטרה. במשטרה היו יהודים; דיברתי אִתם, והם אמרו לי שאי אפשר לשלוח את האחים שלי. שאלתי אחד מהם אם אוכל לראות את רשימת הנציגים. ראיתי כי רבים מהנציגים היו מהעיירה סֵקוּלֶן. זמן רב לפני המלחמה התגוררו בסקולן דודתי מצד אמי ובעלה; הבעל היה מוהל וחזן, והוא עבד שם כפועל. בעת שדודתי הייתה בהריון מתקדם, נסעה אמי אליה כדי לעזור לאחותה. איש זה נמצא בין הנציגים. אחרי מאמץ ממושך הצלחתי להגיע אליו; סיפרתי לו על הילדים ועל מצבנו שהיה איום ונורא. לאלי ולחיים הייתה בטן נפוחה מרעב. הוא הסכים לקחת את הילדים. היה יום גשום, ולי היו נעליים עם חורים בסולייה. הרצפה הייתה מעץ. למחרת האיש שלח לי נעליים חדשות, כי הנעליים שלי השאירו בוץ על הרצפה. לאחר שקיבלתי את הנעליים, השתכנעתי כי הוא באמת ייקח את הילדים. וכך אמנם היה - חיים ואלי נשלחו למשפחות מאמצות, מצוידים בסרטיפיקטים. לימים הגעתי לאיטליה, ואז נודע לי כי הם נשלחו באנייה לארץ. גיליתי כי הסרטיפיקט של הינדה נמכר תמורת כסף, והיא נשארה אצל המשפחה ברומניה; אחיי עלו לארץ. באותה העת לא ידעתי מי נשאר בחיים מבין בני המשפחה. סבתי מצד אבי נפטרה. בפסח תש"ד (1944) נכנסו הרוסים למקום, ואנחנו ניצלנו.

הרוסים לקחו גברים לצבא ונשים לעבודה. הצלחתי להגיע לצ'רנוביץ', ומשם הלכתי לנובוסליצה; בקרבת מקום נמצא הגבול, ואנשים עברו מהאזור שהיה בשליטת הרוסים לרומניה. הגעתי לנובוסליצה בערבו של יום שישי, והיו שם אנשים שחיפשו את קרוביהם. פגשתי שם בחור, והוא שאל אותי מהיכן אני. אמרתי לו כי אני רוצה לעבור את הגבול. הוא סיפר כי הוא שייך למשפחה גדולה אשר מעטים נותרו ממנה. הוא הכיר מישהו בעל עגלה רתומה לסוסים, ואותו האיש עסק בהעברת אנשים מצד אחד של הגבול לצדו האחר. אמרתי כי אינני נוסעת בשבת. הוא לקח אותי ביום ראשון. בגבול אמרו לנו כי עד למוצאי שבת הגבול היה פתוח. הוא אמר לי: "את הצלחת לשלוח את הילדים, ואת רוצה לראות מה קורה אִתם. היכן הוא האלוהים שלך?" הוא נתן לי את כתובתו.

אני נסעתי למקום אחר – הֵרְצָה; שם חיפשתי אפשרויות אחרות לעבור את הגבול. פגשתי אנשים נוספים. אישה אחת טענה כי היא יודעת להדריך אנשים כיצד לחצות את הגבול. אנשים אמרו כי שומרי הגבול סיירו קדימה ואחורה, ובזמן שהללו נעו אחורה - הם חצו את הגבול. חלק מהאנשים הצליחו לעבור את הגבול, חלקם נתפסו וחלקם התפזרו לכל עבר. שמענו יריות. מקום המגורים של המדריכה היה ידוע לי. למשפחתה היו אורווה ורפת. הגעתי לחצר ביתה וטיפסתי בסולם. עליתי לעליית הגג ודחפתי את הסולם כדי שיחשבו כי אין אף אחד בעליית הגג. הייתי עייפה מאוד, היה כבר לילה; כיסיתי את עצמי בקש ונרדמתי. חלמתי על אבא שלי; אף פעם לא האמנתי בחלומות. חלמתי כי אני אומרת לו: "אבא, אני בצרה גדולה." הוא אמר: "אל תדאגי, לא יקרה לך שום דבר." לפתע שמעתי קולות ברוסית, ומישהו הניח את הסולם כדי לטפס למעלה. מישהו עלה למעלה ואמר ברוסית: "אם יש מישהו - שייצא מיד, ואם לא - אני דוקר את הקש בכידון." הוא לא מצא דבר וירד. בבוקר קמתי ושמעתי תנועות של אדם. הייתה זו הילדה של המדריכה. היא אמרה שאימא שלה ברחה, וכעת היא (הבת) תסגיר אותי למשטרה. אמרתי לה: "אם תלכי, אני אספר מי הייתה המדריכה. אתן לך שמלה אחת מהשתיים שאני לובשת." היא השתכנעה, וביקשתי ממנה להראות לי לאן ללכת. נשארתי בהֵרְצָה וחשבתי על דרך אחרת לעבור את הגבול. לא הייתה לי ברֵרה - מי שנתפס נשלח לכלא לכמה שנים.

החלטתי לנסוע לצ'רנוביץ'. בצ'רנוביץ' מצאתי את משפחתו של הבחור שניסה לעזור לי לעבור את הגבול; שמו היה חנינא שטרוסברג. משפחתו הייתה מבסרביה, והם קיבלו אותי יפה; אביהם היה חביב אליי אף יותר מאשר לשאר בני המשפחה. הבנות עבדו, והייתה ברשותן תעודה שאפשרה להן לנוע באופן חופשי. ידיד שלהם היה מורה לעברית לפני המלחמה; הוא חזר למקום ושמח מאוד לפגוש מישהו המדבר עברית. עברו שבועות וחודשים, ואני התחלתי לחפש מדריך שיעזור לי לעבור את הגבול. באחד הימים בא המורה לבית. הוא ידע כי לא הצלחתי לעבור את הגבול, וסיפר כי לצ'רנוביץ' הגיע ציוני גדול שהיה פרטיזן. הפרטיזן לשעבר ארגן קבוצה של יהודים במטרה להוציא אותם מפולין ולעלות לארץ-ישראל. הדרך הייתה להעביר את האנשים מפולין לצ'רנוביץ', ומשם לבוקרשט. המורה לעברית הציע לי להיפגש עם הפרטיזן. מר שטרוסברג אמר לי: "אל תעשי זאת." הוא חשש כי לפעמים אירע שאנשים הבטיחו עזרה, ואחר כך מסרו את האנשים לשלטון המקומי. אני אמרתי: "הגויים לא תפסו אותי, ואם אני יכולה לעזור ליהודים - למה לא?" זכור לי שהדברים קרו בהושענא רבא, בסתיו של 1944.

הפרטיזן, שמואל אבא קלורמן שמו, היה בחור נאה. בדרך כלל קראו לו "אבא". בשניים מהכיסים שלו היו בקבוקים של וודקה. הוא סיפר לי כי יצא ליערות והוא בן שמונה-עשרה, ובתוך זמן קצר נעשה למפקד קבוצה בפרטיזנים. אני דיברתי אִתו בגרמנית. אחר כך הוא אמר לי: "מדוע לא דיברת באידיש? שברתי את השיניים בגרמנית." הלכנו לאחד מהאנשים שהייתי בקשר אִתו ביחס לחציית הגבול. אביש אמר לי כי הוא נוסע בחזרה לפולין, והוא ידבר עם האנשים. הוא נסע לעשרה ימים. אחר כך חזר ואמר כי התארגנה קבוצה המתכננת לצאת לדרך. היו להם קשיים להוציא אנשים נוספים מפולין.

בצ'רנוביץ', לפני שיצאנו לדרך, אבא הביא לי זוג מגפיים שקנה מקצין רוסי. הוא עצמו היה לבוש במדים של חייל רוסי. חשבנו להתחבא במכל מים של קטר כדי לעבור את הגבול. ארגנו קבוצה בצ'רנוביץ' ועברנו את הגבול. המדריך שלנו ברח כאשר שמע יריות, והשאיר אותנו לבד ביער. הלכנו ברגל במשך כל הלילה. לא ידענו בדיוק היכן נמצא הגבול. מכיוון שאבא היה בפרטיזנים וידע איך להתקדם ביער, הגענו מוקדם בבוקר למקום יישוב. היה שם בית קטן ועליו מזוזה. אני כבר לא יכולתי ללכת, ואבא לקח אותי על הידיים. בבית הקטן הייתה משפחה יהודית. ביקשנו תה ומקום לנוח. אחר כך קמנו והלכנו לעיר הסמוכה, דורוהוי.

בדורוהוי עמדנו לצחצח את המגפיים, ופתאום ראיתי מישהי מוכרת לי. הייתה זו דודתי פייגה, אחותו של אבי. היא סיפרה לי על מה שקרה לה, ונודע לי כי היא ומשפחתה היו במקום אחר בטרנסניסטריה. היא סיפרה לי שאחותי נמצאה אצל דודה אחרת בדורוהוי, וכי בעוד כמה ימים יבוא הדוד וייקח אותם לסוצ'ווה. סיפרתי לה על אביש והכרתי ביניהם. החלטנו שאני אסע לסוצ'ווה לראות את אחותי, ואביש ייסע לבוקרשט. ביני לבין אביש נוצר קשר טוב; נדברנו לערוך חתונה ליד הכותל המערבי בירושלים. הדודות שלי אמרו כי אנחנו משפחה אריסטוקרטית, ולא יעלה על הדעת שאני אתחתן אִתו. נסענו יחדיו לסוצ'ווה ואחרי שבועיים התחתַנו. לאחר נישואינו נסענו לבוקרשט.

הוא התחיל לפעול במסגרת האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי) ובמסגרת עלייה ב' (עלייה בלתי חוקית לארץ-ישראל). בבוקרשט קיבלנו סרטיפיקטים (רשיונות עלייה) כדי שנוכל לנסוע ארצה באופן גלוי וללא פחד. אביש הכיר את מנחם בגין והיה חבר 'בית"ר' לפני המלחמה. עוד בהיותו נער בקאמין-ק היה ברשותו אקדח. הוא ברח מהגטו בקאמין-ק ליערות יחד עם שלושה חברים. הארבעה יצאו מהגטו רק עם אקדח אחד, האקדח שהיה ברשותו של אבא. השלושה שהצטרפו לאבא היו שלושת האחים צביבל, וביניהם יעקב (אליושה) . נודע להם כי לגוי אחד יש נשק. הם הכינו רובה דֶמֶה ממקל, וכך האיכרים חשבו שיש להם נשק; לכן הצליחו להוציא את הנשק מאותו הגוי. הם הצטרפו ליחידה שהיו בה פרטיזנים רוסים ויהודים. ליד יחידת הפרטיזנים הם הקימו מחנה משפחות, ובו נאספו נשים וטף וגם גברים שלא נלחמו. מספרם הגיע למאתיים וחמישים יהודים.

הגענו ביחד לבוקרשט. אחרי חצי שנה היו בבוקרשט הרבה קיבוצים, קיבוצים שהתארגנו לעלייה לארץ. התברר לי כי לאבא נשארה בת-דודה (מאשה וולפסטאהל לבית דרייצין ) שהוא הציל בזמן היותו בפרטיזנים. באותה העת היא הייתה בבוקרשט, וגם אחותי הייתה שם. נתַנו לבת-דודתו ולאחותי את הסרטיפיקטים שלנו.

הדוד שלי סידר לאבא תעודה, ובה נרשם כי הוא הגיע לרומניה ב-1939. בא רוסי וביקש לראות תעודות זהות. הראיתי לו את התעודה שלי, והוא אמר כי היא בסדר. על אבא אמר שהוא עריק. אבא ענה לו רק בפולנית, כאילו אינו יודע רוסית. לאבא היה בכיסו את האקדח שהוא יצא אִתו לפרטיזנים. לי הייתה חליפה כחולה בעלת כיסים גדולים; הוא הצליח להגניב את האקדח לאחד הכיסים שלי. ברשותו של אבא נמצאו מסמכים, ואותם הוא לא יכול היה להעביר. נאלצנו ללכת עם אותו רוסי. במרחק של מאה מטרים מהמקום שהמפקד הרוסי היה בו, אמר לו אותו אדם שבדק אותנו: "אינני רוצה להיות אחראי לכך שתלך לכלא." הוא לא היה יהודי, אבל נתן לנו ללכת.

אבא לבש מעיל עור ומגפיים, מן הסוג שהיה מקובל ברוסיה. מצאנו בבוקרשט חדר. באחד הימים יצאנו למסעדה ואכלנו. אבא ראה את אחד ממפקדיו לשעבר בפרטיזנים, לבוש מדים וענוד בכל הדרגות. הוא הלך אליו ואמר לו: "אני במשימה חשאית. תעמיד פנים שאתה לא מכיר אותי." הקצין הגבוה קיבל את הדבר, וכך ניצלנו שוב. היינו בבוקרשט מדצמבר 1944 ועד לאחרי שביתת הנשק שסיימה את המלחמה במאי 1945.

הגענו למסקנה כי יהיה לנו קל יותר לצאת מאיטליה. יצאנו לאוסטריה, ומשם לאיטליה. האיטלקים החזירו לי את האמון בבני-אדם. בגבול שבין אוסטריה לאיטליה פגשנו לראשונה את אנשי החטיבה היהודית הלוחמת (החי"ל), יחידה הידועה בכינויה "הבריגדה היהודית". זכורים לי מאיר גרבובסקי (ארגוב) , מאנשי הגדוד הראשון של הבריגדה, וברוך דובדבני. פגשנו גם את משה סנה. בין יוצאי המפלגות השונות משמאל ומימין הייתה תמיד יריבוּת; היו כמה חודשים של ירח דבש ביניהן, ואחר כך חזרו המריבות.

התחלנו לעבוד עם אנשי הבריגדה. אבא עבד במסגרת עלייה ב'. הפעילים הביאו ילדים שניצלו ממחנות ריכוז בהונגריה ובטרנסילבניה. ביקשו ממני ללמד אותם עברית כדי שיבינו כמה משפטים בהגיעם לארץ. אנשי הבריגדה סייעו לנו רבות. לאחר שהגיעה הקבוצה הראשונה, הבחורים מהבריגדה הכינו סכו"ם וכלי חרסינה. חשבתי אז כי כל יהודי יודע אידיש, אך התברר לי שהילדים לא הבינו מה אמרתי להם בעת שדיברתי אִתם באידיש. ביקשתי מדובר הונגרית לדבר אִתם; אני אמרתי להם "נמעס!" ("תאכלו" באידיש), והם הבינו "נֶם" - "לא" בהונגרית. ילד בן שלוש החביא לחם, כי חשש שלא יהיה לו לחם ביום המחרת. זכור לי מקרה יוצא דופן אצלם - שישה ילדים ממשפחה אחת ניצלו, בני שלוש עד שש-עשרה.

אחר כך החלטנו לנסוע לרומא ומשם לנסוע ארצה. שלושה לילות ישנו בפארק. אחרי הלילה השלישי הגענו למסקנה כי צריך למצוא מקום כדי להתרחץ. בזמן שישנתי, הגברים שמרו. חיפשנו מקום לישון, ולא היה לנו כסף לשלם אפילו עבור לינה של לילה אחד. בבית המלון דיברנו עם מישהו. הוא סיפר לנו שדודו היה מתנגד למשטר הפאשיסטי, וברשותו כמה חדרים להשכרה. הוא הציע לנו לבקש את החדר הקטן. הגענו למקום, ביקשנו את החדר הקטן וקיבלנו אותו. לא היה לנו איך לשלם. בבוקר, בשעה אחת-עשרה, עמדנו לצאת. אבא שאל כמה צריך לשלם עבור הלינה. בעל בית המלון שאל אותנו אם אנחנו נשואים ומה התכניות שלנו. אמרנו כי אנחנו רוצים לנסוע לארץ-ישראל ולהילחם למען הקמת המדינה. היה לנו תרמיל קטן, והוא לקח אותו והניחו בחדר הכי יפה שלו. להפתעתנו הוא אמר: "אתם תישארו כאן עד שיהיה לכם כסף לשלם עבור שכר דירה, בתנאי שתאכלו אִתָנו ארוחת צהריים." הוא היה נשוי, והיו לו בן (בגילו של אבא) ובת. המשפחה הייתה נעימה מאוד. נשארנו שם.

אני הייתי אז בהריון. דוֹדוֹ של אבא, אביש קלורמן , יצא לפני פרוץ המלחמה לארצות-הברית לצורך עסקים ולא יכול היה לחזור לפולין; אשתו וילדיו נהרגו במלחמה. נודע לדוד הזה כי אבא נשאר בחיים והוא נשוי. הוא ביקש מאִתנו לבוא לארצות-הברית. אמרנו לו כי נבוא לארצות-הברית רק לאחר שתקום מדינה יהודית, מדינה שנוכל בה לגדל ילדים מבלי שיקראו להם: "יהודי מלוכלך". הוא אמר כי איבדנו את שפיותנו, מכיוון שיכולנו לחיות טוב מאוד בארצות-הברית.

אבא התחיל לארגן את פעילות האצ"ל באיטליה. באותה העת הגיע לאיטליה שליח של ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל, "השטרניסטים"). אנחנו תמכנו גם בשליח של לח"י, שליח ששמו היה ישקה. התחלנו לחפש דרך לעלות לארץ במסגרת עלייה ב'. אלי תבין הגיע לאיטליה כשליח של האצ"ל, והוא בא אלינו; לימים כתב ספרים על הארגון ועל דרכו. התברר כי נודע למנחם בגין, מפקד האצ"ל, שאבא נותר בחיים. אלי תבין סיפר לנו כי בזמן ה"סֶזוֹן" הוא נתפס, ובמשך חצי שנה הוחזק קשור. פעם ביום הוא קיבל לחם ומים.

אלי תבין הגיע לאיטליה ללא דרכון. אבא היה אזרח פולני, ואנחנו קיבלנו מאלי דרכון פולני ריק; היה זה דף עם חותמת מים. אמרתי שאלך לקונסוליה כדי לראות מה אוכל לעשות. לא הייתי טובה באמנות, אך התחלתי לעבוד על החתימה. הכנתי תעודה מזויפת על נייר של הקונסוליה הפולנית. באחד הימים חזר אלי תבין לבן כשלג: הוא הלך לטייל עם מישהו מפולין. בדרכם פגשו אנגלים. הם שאלו כמה שאלות את הבחור מפולין ולקחו אותו לחקירה. למרבה המזל הם שחררו את אלי תבין בעל הנייר המזויף. באותה תקופה שלחו קבוצות לכל מיני מקומות, ולא היה כסף. אני זייפתי כרטיסי רכבת. המטה של האצ"ל ברומא נמצא בביתנו. ב-1946 נולדה לנו בת בכורה, וקראנו לה ציפורה. היינו הזוג הנשוי היחיד מבין הפעילים, הכי צעירים ועם ילדה. אנשי המחתרת שמרו על ציפורה. לעתים נערכו ישיבות עד שתיים בלילה, והיא גדלה בתוך האווירה של המחתרת.

אבא היה פעיל מאוד, ולצורך פעילותו הוא נסע למקומות שונים. יום אחד הגיעה ידיעה מהארץ כי תעודותיו של בחור אחד שברח מהארץ (אולי מבית הסוהר?) נמצאות בארכיון ברומא, ומן ההכרח להשמיד את התעודות האלה. באחד הלילות הניחו הפעילים פצצה במקום; אף אדם לא נפגע, אבל כל הניירות נשרפו. בדרך כלשהי הבינו הבריטים שאבא לקח חלק בפעולה, והוא נאלץ לרדת למחתרת. ציפורה הייתה אז בת שישה שבועות. לקחתי אותה ונפגשנו עם אבא ליד הוותיקן. אני הזמנתי ליקר, ואבא שתה וודקה. לפתע הילדה נרדמה; התברר לי כי היא שתתה את הליקר, ותחת השפעת האלכוהול ישנה שמונה-עשרה שעות ברציפות. פחדתי מאוד פן ייגרם לה נזק. הייתי מוכרחה לצאת מהבית בגפי ולהוציא תעודת לידה. למזלי נמצא בחור ושמו דב הורביץ, והוא שמר עליה עד שחזרתי. דב נתן לילדה חפיסת שוקולד, והיא אכלה ונרדמה.

אבא היה צריך לברוח מרומא. גם אני נאלצתי לצאת מהעיר, כי האנגלים באו לחפש אותי ואת הילדה. הצטרפנו לקיבוץ שהתארגן בעיירה גרוטא-פרטה, בקרבת קסטל גנדולפו. הבריטים הבינו שהמטה היה בביתנו. הם שאלו את בעל הבית אם ראה נשק. הוא אמר שקיבלנו מאמריקה חבילות עם בגדים ישנים; "הגוי" הזה עזר לנו יותר מאשר היהודים. אשתו ראתה גלויה שאבא שלח משוויץ. היא הכירה את כתב היד שלו והחביאה את המכתב בחולצתה. פעם אחת יצאנו עם אשתו להצגה של פרטיזנים; הידיד הגוי שלנו אמר שהיהודים בארץ נלחמים יותר טוב. לפני פסח תש"ז (1947) קיבלתי אשרת כניסה לצרפת בשם בדוי. חבשתי לראשי פאה בלונדינית. נפגשתי עם אבא בפריז, והחלטנו לנסוע ארצה.

בפריז הגיע אלינו אליהו לנקין, מי שנתמנה למפקד המטה לגולה מטעם האצ"ל; לאחר קום המדינה הוא חזר לארץ על האנייה "אלטלנה". הוא קיבל הוראה ממנחם בגין, מפקד האצ"ל, לדבר אִתָנו. אנחנו רצינו לעלות לארץ, אך השתכנענו להישאר באירופה. הוא ביקש מאִתָנו לנסוע לרומניה, וכי אבא יהיה מפקד האצ"ל ברומניה. אני אמרתי: "אם אפשר להציל יהודים, אנחנו נעשה זאת." אבא נסע לרומניה והצליח לעבור את הגבול בדרך לא חוקית. שלושה שבועות לאחר שאבא יצא לרומניה ולא ידעתי מה קרה לו, יצרתי קשר עם יוסף קלרמן - ראש עליית הנוער. טלפנתי אליו, והוא אמר לי כי אבא הגיע לבוקרשט. ב-1948 אמרנו לבגין מזל טוב להקמת המדינה, והוא ביקש מאִתָנו להמשיך ולהישאר בבוקרשט כל עוד ניתן להציל יהודים. אבא ארגן את האצ"ל ברומניה. הרומנים והרוסים חיפשו אותו, אבל לא הייתה להם תמונה שלו. הם ידעו את השמות שלנו, אבל לא הצליחו למצוא אותנו. ברומניה היה כבר משטר קומוניסטי, וכל מי שרצה לצאת לישראל סבל מקשיים. היו לנו דרכונים, והזדקקנו לוויזה כדי לצאת מרומניה. נודע לי כי ההמתנה לוויזה ארכה חצי שנה ואפילו שנה, והבנתי כי אנחנו בצרה גדולה. בכל פעם גרנו במחבוא אחר. הצלחתי להגיע לאחראי על הוויזות, גנרל רוזיאנו. הייתי אז בהריון, וביקשתי מהאחראית בכניסה לתת לי להיכנס.

רוזיאנו היה יהודי קומוניסט. דיברתי אִתו על הציונות, והסברתי לו כי אני רוצה ללדת בארץ-ישראל. הוא אמר לי לבוא ביום חמישי למישהו אחר, ואחר כך אמרו לי לבוא ביום שבת. ביום שבת קרא לי רוזיאנו לחדרו ואמר: "יש אנייה בשם 'טרנסילבניה' האמורה לצאת ביום רביעי. אתם תעלו על האנייה, כי אני לא אאריך לכם את הוויזה." עד אז לא כתבתי מעולם בשבת, וגם היום איני כותבת; אולם אז, בפעם היחידה בחיי ולצורך פיקוח נפש, חתמתי בשבת. ביום רביעי עלינו על האנייה 'טרנסילבניה'. כל עוד נמצאנו במים הטריטוריאליים של רומניה חששנו, אבל אחר כך נרגענו. סידרנו לעצמנו חדר יפה והגענו ארצה בקיץ 1949.

במעברה בפרדס חנה אבא סובב את הרגל וסבל מכאובים. אחר כך לקחו אותנו למעברה בבאר יעקב. אני הייתי בהריון. המעברה הייתה פתוחה לכל עבר, וזכור לי שראיתי שם תן. אמרתי לאבא: "אלך לסוכנות היהודית, אבדוק מה אפשר לעשות כדי לשפר את מצבנו." פגשתי שם את מרדכי סורקיס, מן החיילים בבריגדה היהודית ומפעילי "הבריחה". הוא זכר אותי היטב; אנשי הבריגדה נהגו לכנות אותי "מתוקה", ולאבא הרוסים קראו "לוניה". סורקיס זכר אותנו ואמר: "אתם בבאר יעקב אחרי כל מה שעשיתם למען המדינה?" הוא סידר לנו מקום ברחוב השומר בתל-אביב. היו שם פרוצות וגנבים, ואמרתי לו אחר כך כי עדיף לי להישאר בבאר יעקב.

הוא נתן לנו מקום ברחוב אלנבי; מקום זה היה של מישהו שבמקור היה מהעיר קוֹבֶל שבווהלין. כאמור הייתי בהריון, ואמרו לי כי לא ייתנו לנו להיכנס לדירה עם תינוקת. חיפשנו מקום אחר, ונודע לנו כי יש צריפים באבו כביר. חזרתי לסוכנות ונרשמנו לשיכון בשכונת הדר יוסף שהייתה בבנייה. באבו כביר חיינו כשישה-שבעה חודשים. התנאים במקום היו קשים מאוד, ועכברים שוטטו לכל עבר. אבא הלך לחפש עבודה. יותר משלושה חודשים לא רצו לתת לו עבודה, כי אמר שהיה באצ"ל. לבסוף מצא עבודה כרואה חשבון. היו לו ידע וניסיון, כי בחופשת הקיץ - בהיותו נער - נהג לעבוד עם הוריו. הוא הלך העירה, קנה ספר, למד את החומר ועבר את המבחן בהצלחה. הוא נחשב לרואה חשבון בסיווג טוב מאוד – א"א. הוא עבד בניהול חשבונות בצבא בבסיס סרפנד (כיום צריפין), ואחר כך עבד בבית-חרושת גדול. ב-1954 הוא נסע לבקר את דודו אביש קלורמן בעיר דנבר שבמדינת קולורדו. בינתיים הילדים התחילו ללכת לבית הספר. אבא התחיל לעבוד אצל הדוד, ואחר כך בביטוח חיים; הוא מכר הכי הרבה פוליסות ביטוח חיים וקיבל פרוות מינק במתנה. אחר כך החליט לעזוב את התחום והחל לעבוד בתחום הריפוד והריהוט.

ב-1955 נסענו כולנו לדנבר. אביש היה ידוע בעיר והיה רב של בית-כנסת. התחלתי ללמד בכיתה ז', כיתה עם ילדים קשים מאוד. שמעתי את דברי המורים; שאלתי אותם אם שוחחו עם הורי התלמידים וקיבלתי את העבודה. אבא עבד אצל אביש, ואני הרווחתי בהוראה יותר ממנו. עבדתי חמישה ימים בשבוע, וההורים עזרו לי להשתלט על הילדים. אחרי שלושה חודשים הכיתה הפכה לכיתה למופת. ביום הראשון אמרתי לילדים כי אני מדברת אנגלית במבטא בריטי וביקשתי את עזרתם באנגלית אמריקנית. במשך שלושה חודשים אני למדתי את האנגלית, והם הפכו לילדים שקטים.

אבא החל לעסוק בקבלנות בניין. ב-1963 עברנו לגור בניו-יורק. מצבנו בניו-יורק היה קשה מאוד בהתחלה. אבא ביקש הלוואה של עשרים וחמישה אלף דולר, וסגן מנהל הבנק נתן לנו לבסוף הלוואה של רבע מיליון דולר. אבא נכנס לפרוייקט של בנייה בניו-ג'רסי, ואחר כך התחיל לבנות בתי אבות.

לפני המלחמה החביא אביו של אבא קלורמן שני סירים עם מטבעות זהב ודולרים, והראה לאבא את מקום המחבוא. ב-1944 אבא חזר לעיירה, מצא את הכסף וחילק ממנו לאנשים רבים. לאחר שהגענו לתל-אביב והוא היה צריך את הספר כדי ללמוד ראיית חשבון, הוא פגש מישהו מאלו שנתן להם כסף.

בניו-יורק התחלנו חיים חדשים. בכל שנה נסענו לחודשיים בארץ. הילדים למדו בבתי-ספר רגילים [כלליים] ועבריים בניו-יורק. יש לנו ארבע בנות: ציפורה גרה באיטליה, מנוחה בתל-אביב, דבורה בדנבר ודינה בניו-יורק. גרנו בניו-יורק עד 1980, ואחר כך עברנו למיאמי.

כאשר נפגשנו בצ'רנוביץ' בהושענא רבא של 1944, אבא דיבר על המדינה היהודית שתקום. הוא סיפר לי גם על החלום שחלם בזמן שהיה פצוע וחולה עם חום גבוה. אִמו באה אליו בחלום ואמרה: "לא די בכך שהנאצים הרגו אותנו, הצוררים נוסעים בעגלות על הקבר שלנו." לאחר שהוא הבריא מהפציעה, הוא זכר את החלום. לפני צאתו מהגטו הוא נדבר עם הוריו כי בעת שישמעו כי הולכים לחסל את הגטו, תצא המשפחה למקום מחסה אצל גוי. אבא עם קבוצה של צעירים יצאו מהגטו והצטרפו ליחידת פרטיזנים ביער קוחוב.

לאחר שהבריא לקח אִתו את החבר שלו אליושה צביבל, ושניהם הלכו לחפש את המקום. הוא פגש את האישה של הגוי, והיא אמרה לו כי שם קבור הסוס שלהם. הוא איים עליה, והיא לקחה אותו למקום שעברו בו עגלות וניטעו שם עצים. הם קיצצו ענף מעץ ותקעו אותו באדמה. הגויים סיפרו לו כי בני משפחתו נתפסו על ידי הגרמנים ונרצחו יום לאחר שיצאו מהגטו. הוא אמר שם קדיש לזכרם. הוא סיפר לי על הוריו ועל חלומו, ואמר כי ברגע שהמדינה תקום - הוא ייסע לקאמין-ק ויביא את עצמותיהם לקבורה בארץ-ישראל. אני נדהמתי מהאמונה שלו.

במשך שנים ארוכות לא ניתן היה לנסוע. הרוסים אסרו כל מי שנחשב עריק מהצבא הרוסי. ב-1990, לאחר שגורבצ'וב עלה לשלטון, יצאנו למקום יחד עם משלחת של למעלה מעשרים איש - כמחציתם מישראל ומחציתם מארצות-הברית .

אבא חשב כי הוא יודע היכן הם קבורים, אבל הכל השתנה מאז. הוא לא מצא את הבית שלו. אני עודדתי אותו לא להתייאש. טיילנו בעיירה ופגשנו שתי נשים מבוגרות; אחת מהן אמרה: "קלורמן, אתה מכיר אותי? אני עבדתי תשע שנים אצל אימא שלך." חיפשנו ומצאנו בן-דוד של האנשים שגרמו למות ההורים. בסוף מצאנו את הקבר. בפעם הראשונה לא נתנו לנו לגשת למקום. היו שמועות שאותו בן-דוד היה אחראי בעצמו למותם; הוא אמר כי עזר לאותם האנשים להוציא את משפחת קלורמן מהגטו. בתחילה מצאו את הקבר ואת המקל בתוכו; בתוך הקבר נמצאו שבע גולגלות. ב-1991 הובאו העצמות לארץ דרך ורשה; בטקס שנערך על ידי הרב לאו הן נקברו בבית העלמין שבקרית-שאול. מדי שנה אנו באים לאזכרה שנערכה במקום, ובכל שנה הציבור הולך ומתמעט.

ב-1999 נסעתי לטרנסניסטריה יחד עם אחי אלי ועם בנו כדי לחפש את הקברים של בני משפחתי. במשך שבוע חיפשנו ולא מצאנו. פגשתי את ראש העיר של מוגילוב, והתברר כי הוא בנה תחנת דלק על בית הקברות. אחרי חצי שעה מצאנו את הקבר של אבי ושל אִמו (הסבתא שלי). הקבר של האבא שלי נמצא במרחק שתי שורות מן המקום שתחנת הדלק נבנתה בו. אמרתי לו שבאתי מארצות-הברית, וכי אפרסם את העניין בעיתונות אם העבודות לא תיפסקנה. היה שם יהודי אחד, ונתַנו לו כסף כדי שיקים גדר. לאחר שנה חזרנו למקום; מצאנו כי הבנייה פסקה, ובמקום הוקמה חומה. בכל פעם דרש ראש העיר יותר כסף כדי להימנע מבנייה.

בזמן המלחמה קברנו את אבי, אִמי, סבתי וסבי מצד אמי וסבתי מצד אבי. מצאנו רק את הקברים של אבי ואמי, אך לא מצאנו את הקבר של אחותי ואחי כי הם נקברו בקבר אחים. אחר כך הצלחנו למצוא את הקבר של סבי מצד אמי. מצאנו גם את קבר הסבתא של חוה - אשתו של אלי - ואת הקבר של אביה.

ב'יד ושם' נשמר רישום מדויק מזמן המלחמה, רישום שהוכן על ידי הקברן באותו בית קברות; בעזרת הרישום הזה הצלחתי למצוא את הקברים של אבי, סבי וסבתי, וכן את הקברים של הסבא, הסבתא והאב של חוה, אשתו של אלי.

תמכנו תמיד בחינוך יהודי, והיינו בטוחים כי מן ההכרח לדאוג לכך שיימשך. אבא תמיד דיבר על כך שהיהודים ברוסיה אינם יודעים מספיק על יהדות. עקב שנות הדיכוי הקומוניסטי בברית-המועצות חששנו מהתבוללות מוחלטת של יהודים אלו, ופעלנו כדי ללמד אותם מחדש את שפת האידיש ותרבותה.

באחד הימים בא לבקר אותנו ד"ר גרשון וינר, מי שהיה רבה של הקהילה היהודית בדנבר שבקולורדו. הוא בא יחד עם בחור מרוסיה, בחור שדיבר אידיש וביקש לעשות משהו למען חינוך יהודי ברוסיה. קראנו לתכנית שלנו "אידיש ואידישקייט". בשנה הראשונה פעלנו בשיתוף עם טוּרוֹ קולג', אוניברסיטה שקמה במקום. ד"ר לנדר, המנהל, היה ידיד שלנו. אבא אמר לו: "אתה בן-אדם שיכול לעשות את הדברים האלה. אתה תקבל כל מה שנדרש כדי לפתוח דבר כזה." הקמפוס העיקרי של טוּרוֹ קולג' נמצא בניו-יורק, וסניפים אחרים נפתחו במוסקבה ובקליפורניה; בקרוב צפויה פתיחת סניפים נוספים בפלורידה ובברלין. ייסדנו את "מוסד קלורמן לאידיש ולתרבותה" במזרח אירופה, ואני ממשיכה לעמוד בראשו. מעל לאלף תלמידים השתתפו בסמינרים שערך המוסד ברוסיה ובאוקראינה. הסמינרים מספקים תכנית גדושה בלימודי יהדות, תכנית הנמשכת חודש. זוהי חוויה מעשירה של חיים יהודיים עבור סטודנטים שאינם מוצאים הזדמנות כזו במזרח אירופה. תכנית הלימודים של המוסד כוללת לימודי תנ"ך, אידיש ועברית, היסטוריה יהודית, יהדות, פולקלור ולימודי מדינת ישראל. כמה מהסטודנטים שהשתתפו בסמינר העריכו כי הסמינר מנע מהם להתבולל.

היהודים צמאים למידע על אודות היהדות וההיסטוריה הציונית, וחלקם באו לסמינר כמה וכמה פעמים. יש כאלה שעליהם לנסוע חמישה ימים כדי להגיע למקומות שהסמינרים נערכים בהם, בשטחי ברית-המועצות לשעבר - רוסיה, בסרביה, אוקראינה (הערים קייב ואודסה) ועוד. הסמינרים נערכים תמיד בסוף יולי ובתחילת אוגוסט. במסגרת הסמינר מלמדים על השואה. פעמיים נערך הסמינר בתשעה באב, והתלמידים ישבו על הרצפה ובכו. קודם לכן הם לא ידעו דבר על חורבן בית המקדש.

הילדים שלנו גדלו, וציפורה התחתנה בארץ. אנחנו הלכנו לארגן את המסיבה. פגשנו מישהו שהכיר את אבא מהפרטיזנים וזכר כי שמו היה "לוניה". האיש סיפר כי אבא הציל את אשתו.

אבא התכתב עם לֶמָה קלורמן , בן-דוד ראשון שלו. הם היו ידידים טובים, ואנחנו קיבלנו תמונות מקיבוץ נגבה. היו לו שתי בנות, והוא היה נשוי. יום אחד אמר לי סם (שמואל אבא): "אני מרגיש שמשהו לא בסדר. אני מפחד שלמה אינו בחיים." בערך באותו הזמן למה נהרג: הוא עלה על שדה מוקשים. למה שמע קולות של אדם פצוע ויצא לחלצו. החבר'ה אמרו לו: "אל תלך, השדה מלא מוקשים!" הוא הלך ונהרג. כולם אמרו כי הוא היה אדם יוצא מהכלל.

אבא קיבל את ספר התורה של חסידות טריסק. לחסידות היה שטיבל בקאמין-ק; הוא נתן את הספר לקהילה של טריסק בקרית מטרסדורף שבירושלים.

אחרי שאבא נפטר בא מישהו והביא מדלייה מרוסיה עבור פעולותיו כפרטיזן בזמן המלחמה.

אבא קיבל תואר דוקטור של כבוד מטורו קולג'. הוא סיים את התיכון, אבל אחר כך נאלץ לעסוק במלחמת הקיום. בעת שהתחלנו לבנות בתי אבות, היו אנשים שאמרו כי אין הרבה זקנים; אבא אמר שאנשים בתקופה המודרנית חיים שנים רבות יותר, ויהיה צורך בבתי אבות. שתי אוניברסיטאות הזמינו אותו להרצות על התופעה הזו. אחר כך שאלו אותו מהיכן לקח את הרעיון. אני נכנסתי לעסקים רק לאחר שאבא נפטר. במשך כל ימי חיינו יחדיו שוחחנו על כל דבר. באתי לבקר אותו במשרד והכרתי את האנשים. עשינו מסיבה פעם בשנה. הוא התייעץ אִתי והכיר לי אנשים חדשים כדי לקבל את חוות דעתי. באתי למשרד לאחר מותו, הזמנתי אליי את ראשי המחלקות ובהדרגה נכנסתי לעניינים. רואה החשבון עבד אִתָנו 22 שנה; הוא אמר לי כי אבא (סם) היה תמיד עשרה צעדים לפניו.

ביום הכיפורים תשל"ד (1973) היינו כאן. יש לנו דירה ברחוב קריניצי ברמת-גן, מול השלישות הראשית. ראינו פעילות רבה מאוד בשלישות הראשית, והאנשים נקראו לצבא. פרצה מלחמת יום הכיפורים. אני התחלתי לחפש מקומות שניתן לסייע בהם, מקומות רחוקים יותר כמו בית החולים 'תל השומר'. במקום הזה הנמצא בגבול שבין בני ברק לרמת-גן ריכזו חיילים מוכי הלם. הקמתי ארגון שלם שם, וקראו לי "המלאך". דאגתי להביא לשם עוגות וקפה, והבאתי ילדים מהגן כדי שתהיה שמחה. באו זמרים לשיר. היו שם חיילים שמצבם הנפשי היה קשה יותר משל אלו שנפצעו בגופם:

פגשתי מנהל של בית-ספר בגליל. הוא סיפר לי כי הוא מכר את הדירה שלו והיה צריך לקבל הלוואה, אבל הוא נמצא חולה בבית החולים ולאשתו לא רצו לתת את ההלוואה כי לא היו להם ערבויות. הוא היה מפקד טנק; בזמן הלחימה נפגע חייל לידו מפגיעת כדור, והמוח של החייל שנפצע נשפך עליו. הוא ניסה להתאבד כמה פעמים.

לצעיר אחד שם היו ילדים קטנים, והוא היה מאוד מבולבל. אני דיברתי עם מנהל בית החולים; הבאתי את האישה והילדים כדי לבקר את הבחור הצעיר, ומצבו אכן השתפר. אחרי כמה חודשים קיבלתי ממנו חבילה. הוא היה מנהל בית-חרושת לנעליים ושלח לי חבילה של נעלי בית כאות תודה.

מנהל בית החולים אמר לי: "אני לא הייתי יכול לעשות מה שאת עשית עם שני האנשים האלה."

באחד הימים פגשתי קצין, מפקד פלוגה; בעלי היה בארצות-הברית, ואני נשארתי כאן. החיילים היו צריכים לעלות לחרמון, ואני ביקשתי מבעלי לשלוח מעילי סקי וטרנזיסטורים. ביקשתי אלף טרנזיסטורים; הלכתי ל'ועד למען החייל' וביקשתי מהם לדאוג לכך שלא אצטרך לשלם מכס. לקחתי שמות של יחידות, הכנתי חבילות ושלחתי. אחר כך קיבלתי גלויה מחייל שכתב לי: "הטרנזיסטור שלך עשה היסטוריה. זה היה הראשון שעלה לחרמון." הבאתי מארצות-הברית גרבי צמר וכפפות. ארגנתי קבוצות של נשים שיסרגו כפפות וכובעים. דאגתי לאפיית עוגות ולמשחקים. הבאתי שתי טלוויזיות עבור הצנחנים. קניתי להם מיחם, תרמוס ופנסים. באחד הימים טלפנו אליי, מכיוון ששמעו על בית החולים בבני ברק-רמת גן; הם הכינו בית-חולים שדה למוכי הלם ב'מכון וינגייט', והיה חסר להם ציוד. ארגנתי קבוצות של נשים שאפו ואספו עוגות, קפה וסוכר. בלילה נסענו והבאנו את כל הדברים ל'מכון וינגייט'. בבוקר חסרו לי עוד כמה דברים. אנשי ה'ועד למען החייל' התפלאו איך נודע לי על הדבר בצהריים, וביום המחרת הכול היה מוכן. אמרתי: "אם אתם לא מאמינים לי, תבדקו. הצלחתי לארגן הכול."

ייסדתי ארגון בשם "ליגת הגולן", ארגון שאימץ פלוגה של צנחנים ישראליים במלחמת יום הכיפורים. אם נהרג אחד מהצנחנים, טיפלנו באלמנות וביתומים. דאגנו למתנות יום הולדת לילדים. קיבלנו ייעוץ פסיכולוגי איך לדבר עם בני המשפחה. הפעולה התבצעה תחת הסִסמה: "חברים של אבא". עשינו גם מחנה קיץ בשבילם. "משה וחצי", לימים הרמטכ"ל, בא לקלף תפוחי אדמה. בחנוכה ובפורים לקחו את הילדים לכל מיני מקומות. הוצאנו את הנשים ליום-יומיים לבתי-מלון. פעם קיבלנו הזמנה למסיבה של הצנחנים ופגשנו שם את רפול (רפאל איתן); זה היה לאחר שהסתיימה המלחמה. רפול דיבר על כך שהקבוצה הזו של הצנחנים יכולה לסמוך על מישהו בעורף, והוא קרא לי לבמה. עברו לפניי כל חיי בשואה ובמלחמת השחרור. נזכרתי כיצד אמרו לנו אז: "איך אתם מעיזים לחלום שתהיה מדינה?" והנה - יש מדינה ויש צבא. נתנו לי מגן של הצנחנים, ובלִבּי הייתה התרגשות רבה.

אני עסוקה ללא הפסקה בקידום חינוך יהודי, בריאות ורווחה באמצעות חברותי בעשרות ארגונים בארצות-הברית ובישראל; בין הארגונים יש אוניברסיטאות, מכללות, ישיבות, בתי-חולים ומוסדות מחקר. כיום אני הנשיאה של התאגיד 'גנות', תאגיד המפעיל מרכזים לשיקום ולטיפול. גאוותי היא על ארבע בנותיי, ששת נכדיי ובני-זוגם וששת ניניי.