Text Size

כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

פסיה שטרן

בקיץ 1945 עזבנו את קאמין-ק ועברנו לפולין, וזאת בהתאם להסכם שבין פולין לבין ברית-המועצות בדבר הענקת אזרחות פולנית לכל בעלי האזרחות ערב פרוץ המלחמה. הגענו לעיר רוביישוב שבפולין ושם השתקענו. פולין שרצה אז רוצחים של א"ק ['ארמיה קריובה'], ואלה השתדלו לרצוח יהודים בכל מקום שמצאו אותם. באחת הפעמים נסע בעלי ברכבת; הם מצאו אותו, הורידו אותו מהרכבת ורצחו אותו.

נותרתי אלמנה. הצטרפתי לקבוצת פרטיזנים לשעבר. המטרה שלנו הייתה לעלות לארץ-ישראל. עברנו את הגבול בגנֵבָה לאוסטריה שהייתה תחת פיקוח בריטי. כך הגענו למחנה עקורים בגראץ. שיכנו אותנו במלון של עקורים יהודים, וקיבלנו מזון ותמיכה מאונרר"א [סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם לסיוע לפליטים].

מגראץ שבאוסטריה סייעו לנו להבריח את הגבול לאיטליה תחת שמות בדויים של פליטים יוונים. באיטליה שהינו במחנה עקורים בקִרבת רומא. לבסוף קיבלה קבוצת הפרטיזנים אישור מהסוכנות היהודית לעלייה בלתי חוקית [עלייה ב'] באנייה 'אנצו סירני'. הפלגנו מאיטליה ב-6 בינואר 1946 והגענו לחופי הארץ לאחר עשרה ימים. נתפסנו ונעצרנו על ידי משחתות בריטיות, ולאחר משא ומתן בין הסוכנות היהודית לשלטון הבריטי הוחלט להעביר אותנו למחנה מעצר בעתלית. היינו באנייה כאלף איש, על אף שהיה בה מקום למאתיים. לאחר שלושה שבועות קיבלנו סרטיפיקטים, שוחררנו מעתלית ויצאנו החוצה כדי להתחיל לבנות את חיינו בארץ-ישראל. בגראץ הכרתי אחד מהפרטיזנים, ישראל שטרן מהעיירה טוצ'ין שליד לוצק בחבל ווהלין. החלטנו לבנות את חיינו מחדש ונישאנו.

מעתלית הלכנו לקיבוץ משמר הים, לימים קיבוץ אפק. הקיבוץ היה קיבוץ ימי. הייתה שם בת-דוד שלי, שרה סגל. גרנו במקום כמה חודשים. גם שרה ביבר הייתה בקיבוץ. לאחר תקופה קצרה החלטנו כי זו אינה דרך חיים עבורנו. עזבנו את הקיבוץ ונסענו למשפחת מלמד, מיוצאי העיירה. הם הגיעו ארצה לפני המלחמה וגרו בהרצליה. אלו היו דודים של משה פלדמן . נסענו עם שרה ביבר אליהם. בדרך התקלקל האוטובוס ברמת-השרון, ואי אפשר היה להמשיך להרצליה. בינתיים יצאנו מהאוטו וראינו פונדק. לקראתנו באה אישה וראתה כי אנחנו עולים חדשים. סיפרתי לה שאנחנו נוסעים להרצליה. היא אמרה: "למה לכם הרצליה? יש כאן צריף פנוי". שילמנו שכר דירה. שרה נכנסה אִתנו לצריף. היא הייתה תופרת והלכה לעבוד במקצועה. גרנו שם חצי שנה. בעלי הבית קיבלו אותנו יפה. כשעזבנו את הצריף האישה בכתה. אחר כך בנו במקום שיכון לעולים חדשים, ואנחנו התיישבנו בו. שרה התחתנה ועברה לגור ברמת-גן.

בעלי ישראל עבד בבניין. הוא היה טפסן במקצועו, נחשב לפועל מצטיין והרוויח יפה. עקב בעיות בריאות הוא נאלץ להפסיק את עבודתו בבניין.

ישראל נסע לשוק הכרמל כדי ללמוד את מקצוע הקצבות, ואחר כך פתח חנות לבשר עם שותף. בארץ הייתה אז "תקופת צנע", וחלוקת הבשר הייתה לפי נקודות ותלושים. התבססנו, קיבלנו דירה בשיכון ולאחר זמן אף רכשנו חלקת אדמה חקלאית. מאוחר יותר בנינו את הבית על חלקה זו. המושבה גדלה ושגשגה והפכה לעיר. ישראל בעלי עבד קשה כל חייו, חלה בשנותיו האחרונות ונפטר ב-1984. יהי זכרו ברוך.