Text Size

כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

איסר אורמלנד

הרוסים רצו לגייס אותי לעבודה במכרות פחם באזור הדונבאס. כאשר שמעתי זאת, ברחתי לקובל. כולם נשארו ברפלובקה, ואני עברתי לקובל והתחלתי לעבוד.

בעיר לבוב למדתי מכונאות של מכונות הסרטה. החשמל סופק מגנרטור. שלחו אותי לשם מקובל. הייתי צריך ללמוד, ואחר כך הרוסים רצו לשלוח אותי לכל מקום כדי להסריט סרטים. היינו צעירים. גרנו שם בפנימייה, 30–40 איש, והיינו רק שני יהודים - מרדכי כשר ואני. נדמה לי שהוא עזב לארגנטינה. ישבנו שם והיינו צריכים ללכת שניים-שלושה קילומטרים כדי לאכול.

אחרי המלחמה היה אסור לנוע ממקום למקום בלי רשיון. אני השארתי את הרשיון בחדר המורים. המורה אמר לי: "קח את הרשיון וסע הביתה". אני רציתי לעזוב, כי היהודים יצאו לפולניה ומשם לארץ-ישראל. יצאתי לפולניה, כי אפשרו לאזרחים הפולנים לחזור לפולין. באותו הזמן נודע לי על הפוגרום ביהודים בעיר קילצה שבפולין. שמעתי על הפוגרום ואמרתי לאחראים על "הבריחה" כי אם לא אוכל לצאת מפולין, אז אחזור לרוסיה. עברנו מפולין לצ'כיה. בצ'כיה חליתי ונשארתי לבדי בזמן שהקבוצה המשיכה בדרכה. לאחר שהבראתי, יצאתי מבית החולים. שלחו אותי להונגריה ומשם לאוסטריה, ומאוסטריה לאיטליה. באיטליה הייתי באותה וילה עם יואל הדס ואשתו. אז נולד בנם הגדול, יוסי.

באיטליה חיכינו עד שבאה האנייה. האנייה "אף על פי כן" , אניית מעפילים, עגנה בים. את האנשים הורידו לחוף בסירות קטנות. הגענו ארצה ב-1947, עדיין הייתה זו פלסטינה-א"י. האנגלים תפסו אותנו. הם קפצו לאנייה והרגו אחד או שניים מאִתנו, ואנחנו זרקנו עליהם קופסאות ובקבוקים. הם שלחו אותנו לחיפה, שמו עלינו די-די-טי, העלו אותנו על האנייה שלהם והעבירו אותנו לקפריסין. בארץ-ישראל הכריזו על הקמת המדינה, ובקפריסין החזיקו אותנו האנגלים עד 1949.

אנשים ברחו מקפריסין לארץ-ישראל. בקפריסין, במסגרת פעילות ה'הגנה', לימדו אותנו איך להשתמש בנשק ולטפס על חבלים. בפברואר 1949 באנו ארצה. אחי גר בקרית-מוצקין. אני התחלתי לעבוד ב'סולל בונה' בנגרות. כאשר הייתי בגרמניה במחנות, למדתי מכונאות רכב. כשבאתי ארצה התחלתי להתעניין איפה מרוויחים יותר. אמרו לי שכדאי לעבוד בבניין, ושלחו אותי ל'סולל בונה'. נשארתי שם 32 שנה ובניתי סירות. בין היתר בנינו סירות מעץ עם חומר נפץ כדי לפוצץ אניות. התחלנו בבניית סירות, ונתנו שירות לאניות בתיקון כיסאות ועוד. האנייה עגנה בנמל מספר ימים, ואנחנו עשינו את כל התיקונים הנדרשים. האנייה הראשונה שטיפלנו בה הייתה 'ירושלים'. היא הייתה כמו מוזיאון. אחר כך פירקו את כל החריטות ומדרגות העץ שהיו בה, והרסו את יופיה. ישראל קיבלה מהגרמנים אניות כחלק מהפיצויים. ב-1980 נסגרה הנגרייה הזו, ואני עבדתי כעובד צה"ל.