Text Size

כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

חיה גרינברג (לבית כגן)

שמי חיה כגן-גרינברג ואני בת לניצולי שואה, יוסף וצילה-ציפורה כגן ז"ל.

משפחת כגן הייתה מתושבי הכפר גלושא זוטא. הכפר נמצא בנפת קאמין-ק שבאוקראינה, על גבול פולין. להורים אשר וחיה (לבית קנדל) היו שבעה ילדים - שיינדל, ביילה, יוסק'ה, ברכה, חנה, מוטל'ה וזלדה.

בכפר גלושא זוטא חיו כ-30 משפחות יהודיות. הן היוו מעין משפחה אחת גדולה, וזאת מכיוון שהמשפחות התחתנו אלה באלה. סבי, אשר כגן, עסק בנפחות; סבתי חיה עסקה במסחר. היה להם בית גדול במרכז הכפר. בחצר הבית היו עצי פרי, גינה גדולה ובית-מלאכה לנפחות; בית המלאכה ייצר ובנה עגלות ומרכבות עבור האיכרים מהכפרים. סבי אשר היה איש אמיד, מקובל וחשוב בכפר, ואנשי הכפר באו להתייעץ אִתו בכל מיני עניינים אישיים. סבי גם היה ממנהיגי חיי הציבור של היהודים בכפר: הוא דאג לחינוך על ידי הבאת מורים טובים מערי הסביבה; הוא דאג לתרבות על ידי הקמת ספרייה והבאת מרצים לערבי קריאה ושירה; גם לבית הכנסת דאג, ונידב עבורו חדר גדול בביתו. ביתם של סבי וסבתי היה פתוח לכל נזקק - רעב ללחם או חסר דיור. הייתה זו משפחה מאושרת שעמלה קשות לפרנסתה. האהבה והנתינה היו המסר שהעבירו לילדיהם, ואת זאת מנסים אנו - הילדים, הנכדים והנינים – ליישם, לשמר ולהנחיל לדורות הבאים.

משפחתי נרצחה על ידי "השכנים הטובים", האוקראינים והפולנים, בחסותם של הגרמנים. עם כניסת הגרמנים לכפר מימשו השכנים את איומם "לרצוח את היהודים", ובכך נתנו ביטוי לקנאתם ושנאתם. משפחת כגן הייתה מבין המשפחות הראשונות בגלושא זוטא שנרצחו ונקברו בקבר אחים, כי לא התייצבו לעבודת כפייה.

בעת פשיטת האוקראינים ברח דוֹדי מוטל'ה ליער. האוקראינים הכירו את משפחתי ואיימו על סבתי חיה כי אם לא תלך ותחזיר את בנה מוטל'ה, אז הם יפגעו לרעה במשפחתה. האם רצה ליער והתחננה בפני מוטל'ה לחזור הביתה ובכך להציל את משפחתו. הוא לא רצה לחזור, אך לא עמד בפני תחנוני אִמו. האם, חיה, נרצחה ברחוב. על מוטל'ה הוטל לחפור בור, ובו נקברו חיים הוא וכל בני המשפחה. כל שאיפתו הייתה לעלות לארץ-ישראל וללמוד באוניברסיטה בירושלים; לצערנו, חלומו לא התממש.

יהודה קוטלר ז"ל נטל חלק בסיור הראשון של ניצולים מהארץ בקאמין-ק וסביבתה. הוא שוחח עם שכן מקומי אשר הכיר את בני משפחת כגן וזכר אותם. השכן סיפר ליהודה כי משפחתי נקברה בעודה בחיים, והאדמה "רעדה" (עלתה וירדה) במשך שעות אחדות עד שנשמתם פרחה.

לאחר המלחמה שרדו מבין בני משפחתי דודתי שיינדל ז"ל ואבי יוסף ז"ל. דודתי שיינדל (יפה) כגן-מילר ז"ל עזרה לראובן גרבוב בהקמת סניף של תנועת 'החלוץ הצעיר' בעיירה יחד עם שמואל ווליניץ, דב גרינברג ומשה קוטלר. למרות התנגדות הוריה (בעיקר אִמה) היא עלתה לארץ ב-1935; מובן כי אז לא שיערו ההורים את הצפוי להם. עבור כל הצעירים היהודים הייתה עלייה לארץ-ישראל הדרך להשתחרר מהגלות הפולנית האנטישמית.

פרידתה של דודתי מההורים לא הייתה קלה. לאחר שהיא לקחה את המזוודה לעגלה אשר הסיעה אותה לקאמין-ק, הייתה התפרצות של כאב ובכי רב. כל בני המשפחה, יחד עם כל הצעירים של הכפר, ליוו אותה עד לקצה הכפר; כולם השתדלו להרגיע את ההורים בדברי נחמה ועידוד.

יפה עלתה כדי לחיות בקיבוץ. ברשותה הייתה הכתובת של משפחת מילר, קרובי משפחה אשר גרו בתל-אביב. היא נסעה לבקרם ופגשה את אליעזר, צעיר בני המשפחה. הזוג הצעיר נישא וזכה להקים משפחה לתפארת; נולדו שתי בנות - ציונה ושרקה.

אבי, יוסף כגן ז"ל, גויס לצבא האדום. בתום המלחמה לא חזר לכפרו; הוא התחתן ברוסיה עם אִמי, צילה-ציפורה ז"ל לבית שרגרודצקי. אִמי הייתה ניצולת שואה, ילידת רומניה; היא שרדה את המלחמה במחנה עבודה יחד עם שתי אחיותיה, ריבה ורחל ז"ל. הוריי הקימו משפחה לתפארת ונולדו להם שלושה ילדים. לילדיו קרא אבי בשמות הוריו ואחותו: אשר הבכור נולד ברוסיה, חיה – אני - נולדתי בגרמניה, וברכה נולדה בארץ ונקראה בשם אחותו.

לאחר המלחמה חידש אבי את הקשר עם שרידי משפחתו. אחותו יפה עדכנה את המשפחות שלנו בארגנטינה ובארצות-הברית; היא סיפרה להן על אודות האסון שפקד את כל העם היהודי תחת הכיבוש הנאצי, על אודות אָבדן משפחתנו הגדולה והישרדותו של האח יוסף הנמצא ברוסיה. כך נפתחה הדרך להתכתבות עם קרובי המשפחה, ומצרכים נשלחו לאבי ברוסיה. ההתכתבות עם אבי והעזרה נמשכו גם לאחר הגעתנו לגרמניה ואחר כך לישראל.

בידי משפחת רוזנשטיין מארגנטינה (בינתיים הם עלו לארץ) ישנו תצלום של מכתב מסבתי לאחותה באמריקה, ובו היא ביקשה ממנה להגיש עזרה לאחיינים – הילדים של אשר כגן; כך נוצר הקשר הראשוני בין אבי לבין דודותיו (שתי אחיותיה של אִמו, חיה) שבארגנטינה.

קשר נוצר גם בין אבי לבין אחות אביו (אשר); עוד לפני המלחמה היא עברה לגור בארצות-הברית, נישאה ונולדו לה ארבעה ילדים. שם משפחתה לאחר נישואיה הוא גורביץ'; ילדיה הם פאול וברני ז"ל, וולה ורודה תיבדלנה לחיים ארוכים. הקשר עם משפחת גורביץ' מארצות-הברית היה הדוק מאוד ונשאר כזה עד היום. בשנתיים שלאחר המלחמה, בעת שחיינו בגרמניה, קיבלנו כל העת מכתבים וחבילות עם מצרכים אשר עזרו לנו בתקופות הקשות. פעמיים קיבלנו גם ויזות לארצות-הברית. ברשות משפחת גורביץ' מארצות-הברית נמצא כיום אוסף של מכתבים מקוריים, מכתבים שנשלחו אליהם מקאמין-ק לפני פרוץ המלחמה. האוסף כולל התכתבות משנת 1916 בין האם דינה כגן (אִמו של סבי אשר) לבין בִּתה אשר התגוררה בארצות-הברית, מכתבים משנות השלושים מסבי לאחותו ומכתבים של שאר בני המשפחה שנספו. ברשותי וברשות בת-דודתי, ציונה לבני החיה בקיבוץ ראש הנקרה, נמצאים תצלומים של המכתבים.

דודתי (אחותו של אבי, יפה מילר) לחצה עלינו לעלות לארץ ולהתאחד עם משפחתה, ולא להגר לארצות-הברית. מובן שאבי לא חשב אחרת - משאת נפשו בגולה הייתה לעלות לארץ-ישראל ולהתאחד עם אחותו היחידה ששרדה. משפחתי עלתה לארץ ב-1949, לאחר מלחמת העצמאות. דודתי יפה מילר קלטה אותנו ועזרה לנו להתבסס בארץ. השתכנו באחד המבנים ההרוסים למחצה בשכונת מנשייה שביפו. אבי שיפץ ובנה לנו דירת מגורים, שני חדרים עם חצר ולול תרנגולות. בימים הראשונים לא הייתה עבודה או פרנסה. אבי ראה מסביבו את ההריסות מכל עבר, את האבנים הפזורות וגושי הבטון שמתוכם הזדקרו חודי הברזלים – פעם הברזלים האלה חיזקו בטון, ועתה נראו עזובים וחסרי תועלת – ובמוחו עלה רעיון מקורי. הברזלים הדבוקים לגושי הבטון העידו עדיין על עוצמתם; הוא חשב כי ניתן לפצח את גושי הבטון ולשחרר מתוכם את הברזלים, ואולי הוא ימצא שכר לעמל שישקיע בהפרדתם. וממחשבה למעשה: במקום לשבת בטל מעבודה, החל אבי לעבוד בעבודה זו. בחריצותו עשה חיל והרוויח מעט כדי לקיים את משפחתו.

לימים ניסה אבי לעבוד כשכיר בכמה מקומות, אלא שלא ראה תכלית בעבודה כשכיר. הוא רצה להיות עצמאי ולהתפרנס מכישוריו ומחריצותו. ביפו אפשר היה אז לרכוש מגרש ולהקים עסק עצמאי; הוא ניצל הזדמנות זו ורכש מגרש כדי להקים עליו נפחייה. באותה העת הגיעו ליפו עולים רבים וביניהם היו אנשים שמצאו את פרנסתם בהובלה וכעגלונים. אבי החל לייצר עגלות. הוא היה בעל מקצוע אמין ובעל אופי נוח לבריות, ולקוחות רבים צבאו על פתח הנפחייה שלו. עסקי הנפחייה הצליחו, ועד מהרה חייב היה לקבל לנפחייה עובד נוסף. לימים הוא הקים מוסך על חלק מהמגרש, ואחי אשר מנהל אותו עד היום.

ב-1955 עברנו לגור בבית משותף בצפון תל-אביב. גדלנו בבית מסורתי; אבי המשיך לשמור על המסורת ועל קיום המצוות כפי שהיה נהוג בבית הוריו. נהגנו לקבל את ערבי השבת באווירה מיוחדת – אִמי הדליקה נרות והכינה ארוחה חגיגית, אבי קידש את השבת וכולנו ישבנו קשובים מסביב לשולחן.

אבי נהג להתפלל בבית הכנסת "בר אילן" שבשדרות נורדאו בתל-אביב. הוא תרם תרומות נכבדות לבית הכנסת - פרוכת ושולחן המתפללים. בראש השנה וביום הכיפורים התכבד והיה "בעל תוקע". עד היום שמור אצל אחי אשר השופר שאבי היה נוהג לתקוע בו בחגים. בהיותו כוהן היה מוזמן לפעמים למשפחות כדי לערוך את פדיון הבן. הוא השתתף בכל האזכרות שנערכו לזכר יוצאי מחוזו, גם בעת שהייתו ברוסיה ובגרמניה. אבי היה סמל לאדם אמיץ וסבלני; הוא עבר תקופה קשה בחייו, עלה ארצה חסר-כול, ואט אט עלה על דרך היצירה באמצעות עבודת כפיים מבורכת. הוריי הורישו לנו את ערכי האהבה והדאגה לזולת. אנו גאים להמשיך בדרכם, ומשתדלים להמשיך ולהנחיל את אותה המורשת לדורות הבאים.