Text Size

כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

פישל לייזרוק ז"ל

ביוני 1941 גויסתי על ידי הרוסים לצבא בתפקיד תותחן. הלכנו בדרך לא דרך. הייתי בקלינין שליד אסטוניה, ונפצעתי מרסיס בירך במהלך הקרבות הקשים. הגעתי לבית החולים באיגומנו, מרחק כ-400 קילומטרים ממוסקבה.

אחרי הניתוח נשארתי כחודש בּמָקום. לא שלחו אותי יותר להילחם, אלא רק לעבוד. הייתי בעיר גורקי (ניז'ני נובגורוד, ליד נהר הוולגה), ובה עבדתי עד לסוף המלחמה ב-1945. בעיר זו היה בית-חרושת גדול, ובו ייצרו מטוסים, טנקים ופגזים. פעמים רבות הגרמנים הפציצו ממטוסים. לאחר סיום המלחמה יצאתי לחופשה ונסעתי לקאמין-ק. אחי הגדול, חיים, גויס גם הוא לצבא הרוסי. אני לא ידעתי זאת. עם תום המלחמה כתבתי מכתב לקאמין-ק, ואחי חיים כתב גם הוא. בעיירה היה יהודי ושמו דוד לרמן, ואליו הגיעו שני המכתבים. הוא שלח לשנינו מכתבים, ביקש כי נחזור לעיר וכך נפגשנו. חזרנו לשם וראינו מה קרה. הלכנו לבית הקברות, והתחילו לספר לנו את שקרה. הגרמנים הוציאו את היהודים מהגטו ב-1942 והביאו אותם לסביבות בית הקברות היהודי. לא רחוק מבית הקברות היו צריפים. אלו שהיו בצריפים קיבלו רישיונות מהגרמנים, רישיונות שהשאירו אותם בחיים. היתר הובאו למקום ליד בית הקברות, וירו בהם קבוצה אחר קבוצה. אני ואחי חיים ראינו את שני הבורות. זה היה הסוף של היהודים בקאמין-ק.

האנשים שנִספּו ממשפחתי: אבי - איסר בן חיים הלוי לייזרוק; אִמי - לאה בת אבא; אחי - אבא בן איסר הלוי; גיסתי - לאה בת מרדכי; אחייני - רפאל בן אבא הלוי; אחי - יעקב בן איסר הלוי; גיסי - משה בן חנינא קייזר; אחותי - ויטל בת איסר הלוי; אחייניתי - שרה (סוניה) בת משה קייזר; גיסי - זאב (וולפו) בן בייניש קויפמן; אחותי - רייזל בת איסר הלוי (אשתו של זאב); ילדיהם: בייניש בן זאב קויפמן; יהושע בן זאב קויפמן; פישל בן זאב קויפמן.

לאחי חיים היו שני ילדים, בערך בני שתים-עשרה או שלוש-עשרה. בזמן שהיה בגטו, אחי יעקב דאג מאוד לכל המשפחה. לפני שהוציאו את הילדים מהגטו, האח יעקב לקח את שני הילדים ומסר אותם לגוי שהוא הכיר היטב. הוא אמר לגוי: "שמור את שני הילדים ובסוף המלחמה תקבל כסף." הגוי הסכים ואמר שהכול יהיה בסדר. כאשר הוציאו את היהודים מהגטו - כשכולם כבר היו ליד בית הקברות - הוא הביא את שני הילדים ומסר אותם לגרמנים, וקיבל קילוגרם מלח בשבילם. כאשר חזרו הרוסים לעיירה, הם שפטו את הגוי הזה; אחר כך נודע לי כי הוא נשלח ל-15 שנות מאסר בכלא.

בעת שהייתי עם אחי חיים בקאמין-ק, הבנו כי אין עוד משפחה וכולם נספו. נסענו לעיר קובל. בקובל התחתן חיים אחי בפעם השנייה; שם אשתו השנייה הוא תמה זפרן. היינו בקובל כחודש או חודש וחצי. הגיעו אלינו שמועות שיהודים נוסעים לארץ-ישראל בדרך לא דרך. שליח מארץ-ישראל הוביל אותנו. הצלחנו להגיע לצ'כוסלובקיה בזהות בדויה של יוונים החוזרים ליוון. כאשר עברנו את הגבול דרך השדות לצ'כוסלובקיה, לקחתי ילד קטן על הכתפיים שלי. בצ'כוסלובקיה היינו שבוע ימים.

מצ'כוסלובקיה נסענו לגרמניה. בגרמניה רוכזו הפליטים במחנות. קודם כול באנו ללנדסברג; במקום זה נכלא היטלר כאשר ניסה לתפוס את השלטון בגרמניה בפעם הראשונה, בשנת 1923. שהינו שם זמן קצר. המקום שימש כמחנה מעבר זמני. השליחים מהארץ מצאו מקום אחר ושמו לייפהיים, מקום הנמצא במרחק של עשרים קילומטרים מהעיר אולם (Ulm). בְּמָקום זה היה שדה תעופה. מלנדסברג שלחו אותנו ללייפהיים, ושם היינו צריכים להתארגן לשהייה ממושכת. נאספו כמה אנשים, ואני נבחרתי לנהל את המחנה. התחלנו לנהל את המקום. הקמנו מטבח כללי ודאגנו לאוכל, לעבודה ולמשטרה. סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם (אונרר"א) פעלה במחנה. ארגון ה'ג'וינט' שלח לנו דברים שונים לחלק לאנשים. מחנה לייפהיים נועד לרכז את האנשים ולהכינם לקראת עלייתם לארץ-ישראל. בלייפהיים ביקר דוד בן-גוריון, וכן ביקרו שם כמה סופרים.

הוועדה האנגלו-אמריקנית באה למחנה כדי לשאול את היהודים לאן הם רצו ללכת. הם קראו לי וביקשו לשמוע את דעתי כמנהל המחנה. שאלו שאלות שונות. בין שאר השאלות שאלו אותי מה דעתי על המופתי, חאג' אמין אל חוסייני. עניתי להם כי המופתי הוא היטלר השני הרוצה להצית אש במזרח התיכון. הם שאלו אנשים נוספים במחנה לאן הם רוצים ללכת. אנחנו הכנו את כולם לקראת בואה של הוועדה – היה עליהם להגיד כי הם רוצים לנסוע לארץ-ישראל. כל שבוע יצאו מלייפהיים שבע משאיות למרסיי, בדרכן לארץ-ישראל. הבריגדה (החטיבה היהודית הלוחמת) ניהלה את העניין.

אשתי גיטל (טובה) ז"ל ואני טיפלנו בהכנת האנשים ובהוצאתם לדרך מלייפהיים. גיטל אשתי נולדה בבודפשט והייתה באושוויץ. שם משפחתה בנעוריה היה טייטלבוים. היא וחמש מאחיותיה נשארו בחיים; אחיה נמצא באמריקה. ההורים שלה נספו באושוויץ ב-1944, וההורים שלי נספו בקאמין-ק ב-1942.

מאה בנות שניצלו מאושוויץ באו ללייפהיים, והיא הייתה ביניהן. לצורך אחזקת המחנה היו עבודות שונות; היא טיפלה במגורים, וכך נפגשנו והכרנו. ב-1947 התחתנו באוּלְם ואחר כך עברנו למינכן; שם עבדתי בוועדה המרכזית (צנטרלקומיטט). ב-29 בינואר 1949 נולד לנו בן במינכן, ושמו בישראל טוביה. באותה השנה באתי לביקור בארץ כתייר למשך שבועיים. אחי, חיים, כבר היה בארץ; הוא בא עם אשתו מפולין, והם שהו במחנה עולים ליד נתניה. ב-1951 עלינו לארץ באנייה 'ארצה'.

תחילה גרנו בביתו של אחי בעכו; הוא עבד ב'עמידר'. אחר כך עברנו לגור ברמת-גן. ב-1952 נולד לנו בן נוסף, וקראנו לו איסר על-שם אבי; הוא נולד בבית החולים 'פרויד' שברחוב יהודה הלוי בתל-אביב. לאחר עלייתי ארצה, התחלתי לעבוד במסחר ביינות ובמשקאות. הייתה לי חנות לממכר יינות ברחוב אילת 14 בתל-אביב. הייתי הסוכן של 'יקבי אחיעז' בין השנים 1951 ו-1980. מ-1980 ואילך עבדתי בתחום המשקאות בנמל תל-אביב. גייסו אותי לצבא, ושירתי במילואים במבצע סיני (1956) ובמלחמת יום הכיפורים (1973). טוביה הוא כיום רב בישיבה תיכונית בנתניה, ואיסר נותן שיעור ודף גמרא בישיבה גדולה בירושלים ושמה 'אור ברוך'. אשתו היא מורה ב'בית יעקב' ושמה בתיה. לאיסר שישה ילדים ולטוביה ארבעה. תמיד הייתי קשור מאוד לארץ-ישראל. כל האחיות של אשתי נסעו לארצות-הברית, ואילו אני לא רציתי בכך. לאשתי יש גם אח בארצות-הברית.

כבר בהיותי בגרמניה, בעת שניהלתי את מחנה לייפהיים, ערכתי אזכרה לזכרם של אנשי קאמין-ק. ב-1951 ערכנו אזכרה לאנשי העיירה בבניין ויצ"ו שברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. אחר כך התחילו לבנות את 'היכל ווהלין', ואנחנו קנינו חדר בבניין בשותפות עם אנשי העיירה רטנה. מדי שנה, ב-כ"ז באב, אנחנו עורכים אזכרה ב'היכל ווהלין'. יושב הראש הראשון של האגודה שהקמנו להנצחת העיירה היה יעקב פלוט, מי שהיה איש ציבור עוד בקאמין-ק. בזמן המלחמה הוא היה ברוסיה, ואחר כך עלה לארץ. הוא היה איש מסור. אני עבדתי אִתו ביחד עד שנפטר, ואנחנו מזכירים אותו מדי שנה באזכרה. הוא תרם רבות בכתיבתו לספר הזיכרון שהוצאנו על אודות העיירה ב-1965. היה לו אח שעבד כשוחט, ושמו יצחק פלוט.