לזכרם

שלמה צביבל ז"ל

לזכר אחי היקר, שלמה בן דב ופרידל למשפחת צביבל. נגאל מייסוריו ביום י"ז באדר תשנ"ט (5.3.99), והובא למנוחת עולמים בקרית-שאול. ליוו אותך בדרכך האחרונה כל בני המשפחה וכן קהל רב.

אני, אחיך הצעיר יעקב, החלטתי להעלות על הנייר - ביד רועדת ובלב דווי - כמה זכרונות עליך אחי, הבכור במשפחה, לזכר הימים הקשים שעברנו ביחד בתקופת השואה הנוראית. קשה מאוד לשחזר את מה שעבר על המשפחה לפני כשישים שנה, באותה תקופה נוראית עת המוות ריחף מעלינו בכל יום ובכל שעה - ואף הצליח במשימתו.

פלישת גרמניה הנאצית לאזורנו החלה ב-22 ביוני 1941. עוד בטרם ראינו גרמנים, החלו שכנינו האוקראינים לגלות את פרצופם האמִתי. החלו פרעות, שוד, אונס ורצח. את אבינו, דב ז"ל, רצחו מיד בימים הראשונים. את הגרמנים קיבלו האוקראינים בזרועות פתוחות, בלחם ובמלח, ואילו עבורנו נפתח דף היסטורי שחור אשר את סופו לא צפינו.

ביום ט' באב תש"א רצחו שמונה יהודים בקאמין-ק. שלושה שבועות לאחר מכן, בראש חודש אלול, שוב רוכזו כשמונים עד מאה יהודים; כביכול הם נלקחו לעבודה, אולם היום יודעים אנו כי הובילו אותם מרחק של כמה קילומטרים מהעיר, ושם רצחו את כולם (גברים בני 16–60). זו הייתה תחילתו של החורבן, ואנו התחלנו לחשוש לעתידנו. אתה הבכור והאח ישעיהו ז"ל דאגתם לגורל המשפחה.

את האחות פייגה ושתי בנותיה (האחת בת שש-שבע והשנייה בת כמה חודשים בלבד), יחד עם אמנו, העברתם לביתה של פולנייה אחת בקאמין-ק שהסכימה להחביאם. כל השכנים ידעו שהם קרובי משפחה. את האחות השנייה, מאשה ז"ל, העברנו לגוי אחר בכפר סדלישץ'; הוא הכין לה מחבוא. אנו שלושת האחים המשכנו להתגורר בבית ההורים שבכפר.

בינתיים הוקם גטו בקאמין-ק, וכולנו נצטווינו לעבור אליו. היה זה חלק קטן של העיר אשר גודר בחומה; גובהה היה שני מטרים וחצי, והיה בה שער ביקורת אחד שנשמר היטב במשך 24 שעות ביממה על ידי שוטרים אוקראינים. בגטו היה צפוף, שרר רעב וכן סבלנו רדיפות והשפלות בכל שעה ובכל רגע. בבוקר היינו יוצאים במאורגן ובליווי שוטרים לכל מיני עבודות כפייה - עבודות אשר "סודרו" על ידי היודנראט - והיינו חוזרים מאוחר בערב. אתה, אחי שלמה, עבדת בקבוצת הבניין אשר בנתה בית מפואר עבור רב הטבחים, הגביטסקומיסר פריץ מיכאליס. יש לזכור כי הוא הכיר הרבה מהעובדים בבניין באופן אישי.

ביום כ"ז בחודש אב תש"ב, ה-10 באוגוסט 1942, הובלו כל יהודי הגטו לשטח מגודר מול בית הקברות היהודי. התברר כי החלו לחלק רשיונות רק למבוגרים בני 16 עד 60 אשר עבדו במקומות חיוניים. כ-2400 נפש (זקנים, נשים, גברים וטף) נצטוו להתפשט ערומים, ונרצחו בתוך בורות שהוכנו מראש בבית העלמין היהודי שממול.

גם אתה, אחי היקר, היית בין הנידונים למוות וכבר שכבת בבור. אירע נס והגביטסקומיסר חילץ אותך מהבור, ציווה עליך להתלבש ולהצטרף לאותם מאות אשר הושארו בחיים. הוא היה זקוק לך להמשך בניית הטירה שלו.

אתה עמדת בראש קבוצה שכללה את אחינו ישעיהו ז"ל ואנוכי, אבא קלורמן ז"ל, משה פלוט וחיה קוטן ז"ל; מיד אחרי האקציה עזבנו את הגטו ויצאנו ליערות. הסביבה הייתה מוכרת לך היטב; הכרת את הכפרים הסמוכים ליערות, וכן היו לך קשרים עם כמה מהכפריים. בהיותך ראש הקבוצה החילונו לרכוש נשק לכל אנשי הקבוצה, בכל דרך ובכל מחיר. אף החילונו לנקום במשתפי הפעולה המקומיים, והם היו רבים. שרפנו גשרים על הנהר סטוחוד כדי למנוע ניידוּת מהגרמנים ומהאוקראינים.

לילה אחד ביקרנו באחד הכפרים ונפגשנו עם בן-דודנו יוסף צביבל ז"ל; הוא כבר השתייך אז לכוח הפרטיזנים. השמחה הייתה רבה, ולאחר כשבועיים הצטרפו ארבעה מאִתָנו ליחידה הפרטיזנית הזאת - משה פלוט עזב את הקבוצה, ואילו חיה קוטן נרצחה על ידי הגרמנים יחד עם אחותנו מאשה; הם תפסו אותן אצל האיכר ששתיהן התחבאו בביתו. היינו ביחידה הקרבית של המפקד קרוק. רוב הפרטיזנים ביחידה היו יהודים שברחו מהגטאות אשר בסביבה. היה זה מחנה מאורגן, והיחידה עסקה בעיקר בחבלה במסילות הברזל ובמיקוש רכבות שהובילו יחידות צבא גרמניות, נשק וציוד לחזית.

באחת הפעולות הללו נהרג אחינו ישעיהו ז"ל; הוא ספג פגיעה בחומר הנפץ אשר נשא על גבו. יחד עם בן הדוד יוסף צביבל וחברים נוספים השתתפת במשימה קשה ומסוכנת - לפוצץ את מגדל המים בתחנת הרכבת בקאמין-ק. על ידי כך הושבתה תנועת הרכבות במסילת הרכבת מקאמין-ק לקובל. הייתה זו סגירת מעגל עבורך: הנה חזרת למקום שהיית בו בגטו, שכבת בבור המתים והגית את הרעיון לברוח ליערות, להשיג נשק ולנקום. הצלחת לחדור ליעד אויב מוגן היטב ולנקום את נקמתם של כל היהודים מקאמין-ק וסביבתה. חזרתם לבסיס מלאי גאווה וסיפוק רב.

מיד עם השחרור מהיערות הוענק לך עיטור "הדגל האדום" וכן "מדלייה למען הניצחון" על הצטיינותך בפעולה זו ובאחרות; חלוקת האותות התבצעה בעיר רובנה, שם התרכזו הרבה פרטיזנים יהודים. מרובנה בחרת לנסוע לפולין, ולאחר גלגולים נוספים הגעת לאחד ממחנות העקורים שבגרמניה. שם פגשת והתחתנת עם בחורה יהודיה, צימר צילה ז"ל; לאחר זמן מה עליתם לארץ-ישראל.

החיים בארץ היו אז קשים ביותר. גרתם באוהל במעברה, ועסקת בכל עבודה שהזדמנה לידיך. עם הזמן התחלת לעסוק בחומרי בניין. המשפחה גדלה והתרחבה: נולדו לך שתי בנות, חדווה ועטרה, ואף הן הקימו משפחות. אשתך חלתה במחלה ממארת ונפטרה ב-1986. מות אשתך השפיע עליך קשות; חליתָ, ובריאותך והכרתך התדרדרו עד כדי כך שלא הכרת יותר אף אחד מאִתָנו.

ב-י"ז באדר תשנ"ט (5.3.99) נגאלת מייסוריך והחזרת את נשמתך לבורא עולם.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים ובלבנו תשכון לעד.

יעקב צביבל, אחיך הצעיר