Text Size

פנחס אורמלנד

חג החנוכה השני ביער

חג החנוכה הגיע ומצאנו עדיין ביער. נהגנו כאשתקד. הדלקנו קיסמי עץ ובירכתי עליהם. "הנרות הללו" הזכירו לנו את הימים הטובים עת היינו כולנו בביתנו והיינו מאושרים לשיר "מעוז צור" כשבבית אורה ושמחה.

האם כל מה שהיה הוא חלום ולא יחזור אלינו שוב? הלב שותת ממש דם ומחשבות נוגות משתלטות עלינו: למה כה הרבה סבלנו וכי לא היה יותר טוב לו מתנו יחד עם יקירינו? ומה יהיה כשהמלחמה תסתיים, ומי יודע אם אחרי הניצחון על גרמניה יישארו עוד יהודים שיזכו לראות את מפלתה במו עיניהם? אנו כה בודדים, מיותמים ושכולים!

ומיד צצות ועולות מחשבות אחרות: דווקא אנו צריכים להחזיק מעמד! כדאי לסבול כדי להגיע לאותו הרגע המאושר שהשונא יתרפס לרגלי מנצחו. ואז, אחרי מלחמת דמים זו תבוא תקופה של שלום וצדק אמיתיים - ממש תתגשם נבואתו של ישעיהו הנביא על אחרית הימים. ואולי, באמת, נשארנו בחיים בתפקיד מסוים - לנקום את נקמת יקירינו. והמילים האחרונות של ילדיי בלכתם בדרכם האחרונה הדהדו במוחי במשנה כוח: "אל תשכחו לנקום את נקמתנו - נקמת דם העלומים שלנו!" ואם האומללים האלה בדרכם האחרונה האמינו בניצחון הטוב על הרע, ניצחון העולם התרבותי על חיתו אדם, איך מלאנו לבנו להתייאש וליפול ברוחנו?