Text Size

עדויות

מסמך

לכבוד מר יעקב גרינשטיין

מאת: קורזש-פוקס אלקה

הנדון: קבלת מדליית פרטיזן

לפי בקשתך הנני מעבירה לך את קורות חיי מהתקופה: גטו, פרטיזנים וכו'.

נולדתי בשנת 1924 בעיר קובל. בערך בשנת 1936 עברנו לגור בעיר קאמין-ק השוכנת בין ווהלין לפולסיה, עיירה המוקפת איכרים כפריים - אוקראינים ופולנים. עד 1939 היינו תחת שלטון פולני, ובשנים 1939–1941 תחת שלטון רוסי. ב-22 ביוני 1941 החלה המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות. בחודש יולי 1941 נכנסו יחידות ראשונות של הצבא הגרמני שנקראו פלוגות עונשין לאזור שגרנו בו. הגרמנים ועוזריהם האוקראינים החלו בהרג, בשוד ובכל האמצעים הכי שפלים כדי להשמיד אותנו רוחנית ופיזית. בחודש מאי 1942, לפי הוראות הגרמנים, רוכזו כל יהודי העיר וסביבותיה לגטו המגודר. שוטרים אוקראינים שמרו עלינו. חיינו החמירו, והיו בהם רעב, צפיפות, פחד, הרג ואונס שעברו על כולנו.

שלושת האחים יעקב, שלמה וישעיהו צביבל, אבא קלורמן ועוד כמה, החלו להתכונן לברוח ליערות. גם אני ואחי ז"ל היינו ביניהם. לצערי הגרמנים הקדימו אותנו, וב-10 באוגוסט החלה האקציה הראשונה. נהרגו 2500 גברים, נשים וטף. אני הייתי כבר בדרך לבור המוות, ערומה לגמרי. למזלי עמד מושל העיר (גביטסקומיסר) ופקד על הטרגדיה הנוראה ליד בור המוות, והוא הבחין בי. תיכף ציווה עליי לחזור ולהצטרף לכמה בעלי מקצוע שנשארו לזמן מה בחיים. זאת מכיוון שהייתי בין הנשים שעבדו בסריגת כפפות וסוודרים בשביל הצבא הגרמני. למחרת חזרנו לגטו והמשכנו כל אחד בעבודתו. אין לי מילים לתאר את מצבנו ואת האווירה ששררה בינינו.

בינתיים האחים צביבל וקלורמן עזבו את הגטו, הגיעו ליערות, ובצורה אכזרית (כי בדרכי נועם לא הצליחו ביותר) השיגו נשק והחלו לנקום באלו שהרגו אותנו. תיכף, דרך אוקראיני נאמן, התקשרו לכמה מהחבר'ה מהגטו וביקשו שרק נבוא אליהם. "יש נשק לכולכם - רק תבואו!" אני ואחי אברהם ז"ל, [שייע] זרוצקי, לייבל סגל ועוד עזבנו את הגטו בדרך לגוי המקשר של האחים צביבל, מרחק של כ-30 ק"מ.

בדרך אליהם אוקראיני הרג את אחי אברום ז"ל. שבורים, עייפים ורעבים הגענו למקשר ופגשנו את הקבוצה. השמחה הייתה גדולה. הם קיבלו אותנו יפה מאוד. למחרת בלילה יצאנו להשיג נשק באותה השיטה שהם המציאו. כולנו קיבלנו רובים, כדורים. הם הדריכו אותנו, הסבירו איך להתנהג והעיקר לא לפחד. כך הקבוצה שלנו החלה לשרוף גשרים, מחסנים של גרמנים, להרוג משתפי פעולה עם גרמנים ועוד.

כעבור כמה חודשים הצטרפנו למחנה הפרטיזנים "קרוק", שהיו ברובם יהודים מאנשי מנייביץ'. הם פעלו באותו היער שהסתובבנו בו. במחנה קרוק יצאתי לפעולות יחד עם קבוצות למיקוש רכבות ולפעולות נוספות. לזכותי כ-8 עד 10 רכבות עמוסות חיילים וציוד מלחמה שהורדו מהפסים ולא הגיעו לחזית. בחודש פברואר 1944 התקרבו אנשי הצבא האדום לאזורנו. הצטרפנו אליהם והגענו עד לעיר רובנה, כשבדרך היו קרבות קשים עם הגרמנים. בעיר רובנה השתחררנו מהפרטיזנים, וכל אחד יצא לדרכו.

אני הגעתי לעיר צ'רנוביץ'. בעיר צ'רנוביץ' פעלו מטעם "הבריחה" שני פרטיזנים, יעקב צביבל וזפרן סיומה ז"ל, כדי להעביר את אנשי שארית הפליטה לרומניה ומשם לישראל. לרוע מזלנו, לאחר כמה חודשים נאסרנו על ידי אנשי נקו"ד. צביבל קיבל 10 שנות מאסר, ואני קיבלתי שנה וחצי. אני השתחררתי לאחר שנה, הגעתי לאיטליה, התחתנתי והגעתי ארצה.

אלו בקיצור תולדות חיי. אני מבקשת להעביר אליי לפי הכתובת את מדליית הפרטיזנים.

בתודה רבה למפרע.

ממני,

פוקס-קורזש אלקה