Text Size

עדויות

חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי (לבית ברש)

נהנינו מהשקט עד שהתחילו המלחמות בין הכנופיות השונות: אוקראינים נגד גרמנים, פולנים נגד אוקראינים, בקיצור, כולם נגד כולם. באחד הלילות החלטנו, שעם אור נאפה לחם וכל אחד מאיתנו ילך לדרכו. הזוג שהסתיר אותנו עמד להצטרף לכפר פולני. התכוננו ללכת ליער. ידענו, שמסתתרים בו פרטיזנים.

שעות הבוקר היו בדרך כלל הפחות מסוכנות. עמדנו והכנו לחם. לפתע צעק אחד מילדי המשפחה, ש"הנאציונליסטים" באים. רצתי להתחבא במתבן. היו אלה פרטיזנים, שבאו לאסוף אספקה. פרטיזן אחד סיפר, שהוא מסטובֶחבה. ברגע ששמעתי את קולו, קפצתי ממקום מחבואי. היה זה איציק, הבן של שעייה מסטובחבה, חבר של יהודה דוניץ. נישאתי ליהודה לאחר המלחמה והוא אבי בנותיי, חסיה ושושנה. איציק הבטיח להביא אותי בשלום ליהודה. יהודה השתייך לגדוד של קרוק. בגדוד זה היו כמה עשרות פרטיזנים יהודים.

הייתי לפרטיזנית. כינויי היה צֵלָה.

ליד המחנה של קרוק היה מחנה משפחות, אליו הגעתי. עסקתי באפיית לחם, בבישול ולימדתי את הנשים לסרוג. גנבנו בגדים ישנים מחצרות איכרים, את הסריגים התרנו וסרגנו מחדש לפי צרכינו. הצבא הרוסי הצניח לנו נשק, מזון, תרופות ובגדים חמים.

באביב 1944 הגיעו חדשות שהצבא הרוסי קרוב, וכי אנחנו צריכים לעזוב את המקום.

המקום הראשון, בו עצרנו למנוחה היה העיירה רפאלובקה. בזמן שנחנו שם הגיעה הידיעה, שהגרמנים סוגרים עלינו מארבעה כיוונים. הקרב היה קצר. הבסנו אותם והם נסוגו.

משם פנינו לרובנו והתמקמנו בה. החיים בעיר היו קשים ביותר. הבעייה העיקרית שלנו הייתה שלא היו לנו תעודות. כל מי שנתפס ללא תעודות נשלח לבית הסוהר. ליהודה דוניץ היו קשרים ברובנו. קיבלנו תעודות איתן יכולנו להסתובב ללא חשש.

נסענו לחרקוב, העיר הייתה חרבה. הביאו אותנו למחנה צריפים נטוש ומגודר. הפרידו בין הגברים לנשים. שמענו שהנשים תשלחנה למכרות הפחם בדונבאס. יהודה עזר לי להשיג נירות שאפשרו לי לעלות על כל רכבת צבאית. החיילים חוייבו לעזור לי במזון ובכל מה שאצטרך עד שאגיע הבייתה. כשחזרתי למחנה עם הניירות בידי, תרם כל אחד מעט כסף וכולם מסרו לי פתקים, בהם דרישות שלום.

עליתי על רכבת צבאית, שפניה לכוון העיירה. עצרנו בקורוסטין בשל סופת שלגים. שם ניצלו חיי בנס בזכותה של זקנה, שהזמינה אותי לביתה. בלילה הופגזה התחנה ורוב האנשים שהיו בה נהרגו. בסרנה מצאנו עיר רפאים הרוסה.

התחנה הבאה הייתה רפאלובקה. גם בה הופגזנו וחיי ניצלו בנס.

המשכנו לנסוע. בדרך עצרנו בשלוש תחנות נוספות, אחריהן נגמרו הפסים בקרבת כפר קטן. עוד לפני העצירה כבר הרגשתי רע. כששמענו, שבכפר הקטן יש בית חולים רוסי, העבירה אותי חיילת לשם. התברר שחליתי בטיפוס. שהיתי שם עשרים יום ללא הכרה, כשאני קודחת מחום. כשהתעוררתי, סיפרו לי החולים ששכבו לידי, שבימים האחרונים הרופא כבר לא ניגש אלי. הוא הורה להניח לי למות בשקט. ברגע שראו שאני מגלה סימני חיים, חזרו לטפל בי. גיליתי, שכאשר הייתי חסרת הכרה, גילחו את ראשי.

לאחר שהבראתי, החלטתי לנסות לחזור לקאמין-ק. מצאתי שם מעט יהודים, שהתרכזו בשני בתים. פגשתי ביניהם את שמואל אבא קלורמן, הבן של דוד, חולה בטיפוס, שוכב על מצע של קש על רצפת החדר. החלפתי לו את הקש והשקיתי אותו במים. משם הלכתי לז'מינקובסקי. ידעתי שנמצאים אצלו הבגדים של האחיות של דודתי מלכה. רק אשתו הייתה בבית והיא ביקשה שאמתין עד שיבוא. כשחזר, לא נתן לי ז'מינקובסקי לחזור לעיירה. הוא סיפר לי, שיהודים שבאו לבקש את רכושם, נרצחו על ידי הפולנים. אשתו נתנה לי מבגדיה, האכילה אותי והכינה לי מקום ללון בביתם. למחרת בבוקר הוא ליווה אותי לתחנת הרכבת. שם כבר הייתי מוגנת.

נסעתי לקובל. שם מצאתי את שמואל דוניץ, אח של יהודה וזוגתו גניה. לא נפגשתי איתם מאז שיצאנו מהיער. נשארתי איתם. יום אחד חזרה גניה מן השוק עם יהודה. הרכבת שבה נסע יהודה עצרה כדי להצטייד במזון ובשתייה. הוא ירד מן הרכבת כדי להתאוורר מעט וניגש לשוק הסמוך, שם הוא פגש את גניה. שמוליק נתן ליהודה בגדים אזרחיים ועוד באותו היום נישאו שני האחים. גניה נישאה לשמואל ואני ליהודה. יצאנו מקובל ללובלין שבפולין (1945).