Text Size

עדויות

מנשה פרצ'יק

ביום שישי אחד נודע לנו כי משפחתנו צפויה להישלח בקרוב לסיביר, ואִמי התחילה לאפות צנימים לדרך. אולם ביום ראשון תקפה גרמניה את ברית-המועצות והגרמנים התחילו להפציץ את העיירה קאמין-ק. הגרמנים נכנסו לעיירה יחד עם הגויים האוקראינים. אנחנו התחבאנו בבית. הגרמנים הרגו שלושה גויים קומוניסטים ליד ביתנו, והכתם של הדם נשאר על קיר הבית ולא ירד. אנחנו ישבנו בעליית הגג, שמענו יריות ולא יצאנו. נבחר ועד יהודי והוא היודנראט.

כל אחד בעיירה קיבל עבודה. אני עבדתי בסבלות ברכבת והעמסתי קרונות תבואה. האחים שלי, אבי ואִמי עבדו בבניין. אחותי נשארה בבית. בעת שרוכזו היהודים בגטו נאלצנו לעזוב את בית הסבא, כי הבית היה מחוץ לגטו. עברנו לבית אחר בתוך הגטו, בית שהצפיפות בו היתה גדולה ועשרה אנשים הצטופפו בחדר. חלק גדול מהרכוש שלנו עדיין נשאר אצלנו.

הגרמנים החליטו לבצע את ה"אקציה" הראשונה בגטו. היהודים הבינו כי הגרמנים יהרגו אותם ורצו לברוח ליער. לקחו אותנו למקום מסוים מחוץ לעיר, ושם הקיפו אותנו האוקראינים. הגרמנים חילקו רשיונות שאפשרו לנושא אותם להישאר בחיים. 600 אנשים קיבלו את הרשיונות האלה.קיבלתי את הרישיון ביחד עם אבי, אִמי ושני אחיי; אולם אחותי, סבי וסבתי לא קיבלו אותם. הורו להם להתפשט. סבי מצד אבי, יהודי בן 75, לקח אִתו שני נכדים והלך אִתם למוות. הגרמנים הורו ל-600 האנשים שנותרו בחיים לחזור לגטו. חזרנו לגטו ולעבודה, אך התחלנו לחשוב אחרת. הלכתי עם דודי מצד אבי לכפר כדי להשיג נשק. הלכנו לאורך שפת הנהר. לפתע שמעתי רעש, ושנינו שכבנו על האדמה. שמעתי אנשים שדיברו באידיש. לפתע ראיתי את שרה ביבר (בהמשך היא הצטרפה לפרטיזנים), את החבר שלה וזוג נוסף – יוסל'ה סגל והינדה . שני הגברים כבר הצטרפו לפרטיזנים, והם באו לעיירה כדי לקחת את החברות שלהם.

אני המשכתי בדרכי לכפר. הגויים הבטיחו, אך לא קיימו את הבטחתם ולא נתנו לנו נשק. חזרנו לגטו. פתאום נודע לנו כי הגרמנים עמדו לרצוח את כל מי שנותר בחיים ולחסל את הגטו לחלוטין. אִמי לקחה כד אוכל ורצה אל אבי. הם לא חזרו עוד לגטו.

עבדתי אז ליד הרכבת; חזרתי לבית, והם כבר לא היו שם. ברחתי מהגטו לשדות, ושם פגשתי את שמאי גולדשטיין עם אביו, אִמו ואחיו. אחותו נשארה בגטו. האחות הייתה ראש קבוצת עבודה במקצוע. אני ברחתי יחד עם משפחת גולדשטיין לביתו של גוי "סובּוֹטניק " בכפר רַקוב-לֶס. הגוי הכניס אותם לביתו, ואני נשארתי בחוץ. התגנבתי לביתו דרך הגג, והייתי אִתם במשך שבוע. הגוי לא ידע שאני נמצא שם. אחר כך הגיע הסבא של החבר שלי. הוא סבל משיעול קשה וחשש כי כך יתגלה מקום המחבוא; לכן הוא יצא החוצה, והגרמנים רצחו אותו.

החלטתי ללכת למשפחה בכפר דוביצק שאבי נתן להם חלק מרכושו. הלכתי בלילה ודפקתי על הדלת. היו להם כלבים רבים, אבל אני החזקתי בידי מקל גדול. אשתו של הגוי יצאה מהבית והכניסה אותי לרפת. היא סיפרה לי כי משפחת קלורמן - אבא, אימא, שלושה ילדים וגיסה עם ילד - נרצחה בידי הגרמנים ונקברה בקרבת מקום, היכן שהיה מעבר . לאחר ששמעתי כי רצחו אותם, יצאתי מהרפת וברחתי ליער. בבוקר חיפשו אותי בני המשפחה ולא מצאו אותי. בערבו של אותו יום החלטתי ללכת למשפחה פולנית, משפחה שהתחבאתי אצלה פעם עם אבי. בעל הבית היה מזכיר במושבה, ואבא בנה להם בית; לאחר הכיבוש הגרמני גם נתן להם פרה ורכוש. התגנבתי לרפת והתחבאתי. בבוקר באה האישה לחלוב את הפרה. דיברתי אִתה. היא רצתה שאלך, ואני איימתי כי אלשין שהחביאה אותי במשך שבועיים. היא סיפרה לי שדוֹדי ברוך נרצח.

עזבתי את המקום וחזרתי לרַקוב-לֶס. הייתי גמיש, ולכן הצלחתי להיכנס דרך פתח קטן מאוד בגג. אמרתי לאנשים במחבוא שאני רוצה ללכת לפרטיזנים. אבי ואִמי נמצאו בכפר פודבורוצ'ה אצל ידידים, ורציתי ללכת אליהם. נחתי שם יומיים, ואחר כך הלכתי ברגל ביער. רדפו אחריי ולא הצליחו להשיג אותי. לאחר שנעלמו הרודפים שכבתי לנוח; הנחתי את המקל בכיוון שאני אמור ללכת אליו. לא היה לי מה לאכול, וליקקתי את השלג מעלי העצים. הגעתי לכפר ופגשתי את הגוי. הוא אמר לי שהוריי היו במקום ועזבו, אך ייתכן כי אבא יבוא ביום שישי. הם הציעו לי להישאר אצלם. נשארתי ברפת, והם דאגו לי בצורה לא רגילה. קיבלתי מהם חולצה חדשה. הייתה להם בת בגילי, והיא שמרה עליי. הגוי הביא לי סידור כדי שאוכל להתפלל. הוא פחד פן אשאר במקום, אבל אשתו "משכה" עוד כמה ימים. בינתיים אבי הגיע בעגלה יחד עם פולני ועם בת-עירי פייגל; היא התחבאה אצל גוי וברחה יחד עם ההורים שלי. היא הייתה בטוחה שמצב אִמה טוב, אבל לי נודע מהפולנים כי אִמה נרצחה.

הם לקחו אותי ליער. הפרטיזנים כבר רצחו הרבה יהודים, והשאר ברחו. ביער נמצאתי עם אִמי, אבי, אֶחָיי וכמה אנשים נוספים. הם ישבו ליד האש והתחממו. השמחה הייתה גדולה על שנשארתי בחיים ובאתי אליהם. התברר לי כי בעת הבריחה מהגטו אבא השיג רובה פולני. היו גם מי שרצו להרוג את אבא ולקחת ממנו את הרובה, אך התחרטו ברגע האחרון. הדבר נודע לי ממי שרצה להרוג אותו. מי שהיה לו אקדח באותם ימים - אפילו בלי כדורים - היה מלך.

בַּמָקום הייתה מושבה פולנית. אבא פגש שם במקרה משפחה של שבעה יהודים והביא אותם ליער. הם החליטו לבנות מחפורת (זמליאנקה) ולעבור שם את החורף. במחנה נאספו אנשים בפיקודו של משה קופרשמידט. הפרטיזנים הרוסים התקיפו את המחנה ורצחו את המפקדים; ביניהם היו סטריר ואנשים נוספים. השאר ברחו לכל עבר. ההורים שלי ברחו לכיוון אחר. כמה אנשים התאספו והתחילו לבנות שוב מחפורת. לא היינו בה זמן רב.

אחי הגדול ושני חברים, יוסל'ה סגל ויצחק פלדמן, החליטו לצאת לפעולה ביום האחרון של חנוכה. לאיציק היה אקדח, ליוסל'ה רימון ולאחי היה רובה. הם הלכו עם עוד מישהו, בן כפר. הם נכנסו לבית ודרשו אוכל. בבית הזה היו שבויים רוסים שברחו מהגרמנים, והם התנפלו עליהם. יוסל'ה זרק את הרימון והוא לא התפוצץ. איציק החזיק אקדח ללא כדורים. אחי ניסה לירות, אך אף כדור לא נורה. כולם נהרגו. בן הכפר הצליח לברוח ובא להגיד לנו כי כולם נרצחו.

שבוע אחר כך התקיפו הפרטיזנים הרוסים את הבונקר שלנו וחיפשו אחר נשק. אִתָנו נמצא בן הכפר שברח עם אשתו. רכושו נשאר בידי הגויים של הכפר, והם רצו להיפטר ממנו. הרוסים רצחו אותם, את זלדה, את שויחט ועוד בחור אחד. כולנו ברחנו. הורידו לי את המגפיים ואת המכנסיים, ונשארתי כך על השלג. אחרי שהם עזבו, חזרתי לבונקר. הורדתי מכנסיים מאחד המתים ולבשתי אותם. נעלתי גם את הנעליים שלו. התחלתי לחפש ביער את ההורים שלי ואת האח הקטן. את כל הגופות הכנסתי לבונקר כדי שהחיות לא יאכלו אותן. ישנתי עם המתים במשך יומיים.

אחר כך החלטנו לעזוב את היער וללכת ליער אחר. בינינו הייתה בחורה אחת והדוד שלה מהכפר וולקה-ש. הם פגשו גוי מהכפר ולקחו אותנו ליער אחר. היינו ביחד כעשרים איש. הלכנו לבית של שומר יערות, לקחנו את הקרשים ושוב בנינו בונקר. בנינו גם תנור לאפייה. בינינו היה אחד שהיה בנאי. הלכנו מדי פעם כעשרה קילומטרים עד לכפר פולני, ואבא קנה אצלם אוכל בדולרים. גם בְּמָקום זה לא יכולנו להישאר זמן רב. פתאום הופיע גוי ליד הבונקר. בת הכפר אמרה לנו לברוח. ברחנו, ולמחרת הגיעו לשם גרמנים וזרקו רימונים לתוך הבונקר. אנחנו היינו כבר בכפר אחר. ראינו כביסה תלויה על חבלים, הורדנו את הבגדים ולבשנו אותם, כי לא היה מה ללבוש.

נכנסנו למחסן של פולנים מבלי לקבל רשות. ראינו שבמקום יש תפוחי אדמה. בדרך כלל הם מטמינים את תפוחי האדמה באדמה הקפואה בחורף. אכלנו מתפוחי האדמה. בבוקר בא בעל הבית והתחיל להכות ולקלל. הוא נרגע, ואנחנו הלכנו למקום אחר. אבי הלך לפולני שהכיר אותו. הוא לקח אותו למקום שהיו בו כמה משפחות בבונקרים. שם היו שתי מושבות של פולנים שהוקמו בימי השלטון הפולני. בּאנאך היה האדם העשיר ביותר בכפר, ואבא קנה אצלו מזון.

בנינו את הבונקר. שוב תקפו אותנו הפרטיזנים ורצחו שלושה או ארבעה אנשים. שוב ברחנו ואחר כך חזרנו לשם. ב-1943 הגיעו צנחנים מרוסיה, ורצח היהודים על ידי פרטיזנים רוסים פסק. ביניהם היה בחור יהודי, מפקד בנקו"ד. דיווחו לו על מה שעשו לנו הפרטיזנים הפולנים, והם פחדו ממנו פחד מוות. אחר כך יכולנו להסתובב בכפר בחופש גמור. בנינו בונקר בחצר וגרנו בו. כל אנשי הקבוצה (וביניהם אני) חלו בטיפוס. לא היה כל טיפול, ומי שנשאר בחיים במשך שבועיים שרד. אישה אחת ושמה בריינדל וייסמן מתה מן המחלה. היא השאירה אחריה בעל ושני בנים, ואני קברתי אותה.

אבי ז"ל החליט ללכת לפודבורוצ'ה כדי להשיג אוכל. הוא הלך עם מישהו שהיה ברשותו נשק. הם הגיעו לשם, ואז התנפלו ה"בנדרובצים" על הבית של הפולנים. אבי היה חלש אחרי מחלת הטיפוס, והוא לא הצליח לברוח. ה"בנדרובצים" התנפלו על הבית והרגו את אבי ואת הפולנים שהיו בבית.

מן המשפחה נשארו בחיים אִמי, אחי ואני. גרנו בכפר נוויר, יכולנו להסתובב באופן חופשי והתחלנו לעבוד אצל הגויים ולקבל אוכל. הגרמנים התקיפו את העיירות ופצעו כמה גויים, ואנחנו יצאנו בשלום. עברנו ליער אחר ושוב בנינו בונקר. היו שם יותר פרטיזנים יהודים.

הרוסים החליטו לחסל משפחות מעורבות של פולנים וגרמנים עם הילדים. הרוסים לקחו את המשפחות המעורבות, ולפעמים היו אלה כבר בני הדור השני. הפחד נפל על הפולנים, והם לא נגעו יותר ביהודים. אחר כך החזית התחילה להתקרב אלינו. פקדו עלינו להתרחק מהחזית, כמו שאר הפרטיזנים. הלכנו לכפר גלושא. הרוסים באו לשם וגייסו אותי ואת אחי להובלת פרות לרפלובקה בשביל הצבא האדום. הבאנו את הפרות למקום, ואחר כך שחררו אותנו והלכנו לישון. בלילה הרוסים תפסו אותי, את אחי ובני עירי ולקחו אותנו לצבא האדום. באמצע הנסיעה, אני ואחי קפצנו מהרכבת. אחר כך תפסו אותנו שוב וגייסו אותנו.

היינו צריכים להגיע ליחידה שנמצאה בוולוגדה, אלף קילומטרים מצפון למוסקבה. בדרך הכניסו אותנו למקום שנמצא ליד חרקוב. רחצו אותנו בבית-מרחץ, גילחו אותנו, ריססו נגד כִּנים. התלבשנו ולקחו אותנו למוסקבה. במוסקבה עלינו על הרכבת, ולקחו אותנו לוולוגדה. עברנו בדיקות רפואיות, וכל אחד נשלח ליחידה מסוימת. שנינו נשלחנו לחיל הרגלים. היינו ביחד באותה הפלוגה. פתאום קרא לי רב-סרן להתייצב בפניו ואמר לי : "אני שולח אותך לארכנגלסק. אתה מגוייס לפלוגת נקו"ד. תהיה בין הגויים מהסביבה שלך, ותפקידך הוא לדווח לנו על כל מה שייוודע לך." בסך הכול היינו שם ארבעה יהודים. שלחו אותנו למחנות עבודה ובהם מנסרות לעצים באזור הים הלבן. הגזעים נוסרו והעץ המעובד נשלח לארצות-הברית. היה גם מישהו שידע עברית ואידיש ועקב אחריי. הוא עזב אחרי כמה שבועות.

נתנו לי מעט מדי כסף כדי לקנות מזון, ואני גנבתי מהגויים את מזונם. החלטתי לברוח משם. הלכתי לעיר ביום שלא עבדתי בו והחלטתי לפגוש את מזכיר המפלגה בארכנגלסק, כי מישהו אמר לי שהוא יהודי. שמו היה ינקו בוביץ', ואני ביקשתי ממנו לשלוח אותי לעבוד במקום אחר כי הייתי רעב ללחם. מצאתי חן בעיניו והוא נענה לבקשתי, אך המפקד שלי לא רצה לשחרר אותי. חזרתי עם כמה מחבריי למזכיר המפלגה. הצגנו את עצמנו כפולנים השואפים לחזור לביתם. הוא הבטיח כי יודיע לנו את תשובתו, אך לא שמענו ממנו דבר.

רצינו להגיע למורמנסק ומשם לברוח לארצות-הברית, אך לא הצלחתי. בשוק בארכנגלסק פגשתי יהודים שהיו שחקנים בתיאטרון. אמרתי להם כי אנחנו רעבים ללחם, ואנחנו מבקשים מהם להשיג לנו דרכונים (פספורטים). הם הבטיחו שנוכל לחזור אִתם לאודסה, אך לא הצליחו בכך והחזירו לנו את הכסף שנָתַנו להם לצורך זה.

נודע לי כי בארכנגלסק נמצאה משלחת של פולנים ששוחררו, וניתנה להם האפשרות לחזור לפולין. הלכתי אליהם ופגשתי פולנים מהעיר שלי. הם הכירו אותי והציעו לי לנסוע איתם. אחר כך נודע לי שאחי הצעיר נמצא בארכנגלסק; הוא הגיע לחקירה, ואחר כך הרוסים הרגו אותו. הייתי כבר נפוח מרעב. לא הצלחתי להיחלץ משם, ולכן "דאגתי" להיפצע בידי. שחררו אותי כדי שאלך למרפאה. הייתה שם רופאה יהודיה, סרן בצבא האדום. לפני שהגעתי אליה הלכתי לקצין גיוס. אמרתי לו: "אני אברח מפה, אני רוצה לחזור." הקצין אמר: "...ילד, מפה לא בורחים."

קיבלתי חופשה לשלושה ימים ואז יכולתי לברוח. הלכתי לרכבת. בדרך משם ישבה לידי צועניה, והיא ביקשה לחזות את עתידי. היא אמרה: "אתה לא מקומי, אתה נוסע בדרך ארוכה מאוד, יהיו לך בעיות רבות שתתגבר עליהן, תסבול ייסורים, יעצרו אותך אבל תצא לחופשי." כל מה שהיא אמרה לי אכן קרה. באתי לרכבת, קניתי כרטיסים. שוב חיפשו אחריי. אמרתי שאני נוסע ליחידה שלי בוולוגדה. בוולוגדה ירדתי מהרכבת כדי להסיח את דעתם של אלו שחיפשו אחריי, ואחר כך חזרתי אליה שוב. הרכבת נסעה למוסקבה, ובדרך התחברתי לאנשי עולם תחתון. נאלצתי לגנוב ממישהו את הלחם כדי לאכול. חבריי החדשים אמרו שאני טטארי ולא יהודי. התחבאתי ברכבת, במקום שנמצאים בו הגלגלים הרזרביים. בדרך מצאו אותי וכלאו אותי בבית סוהר מאולתר על הרכבת. אִתי הייתה שיקסֶע (גויה), והיא העירה אותי: "תברח!" מחקתי את שמי מהספר שהיו רשומים בו שמות הנוסעים וברחתי. מצאתי קרון עם אדנים של פסי רכבת והתחבאתי ביניהם. בדרך פגשתי מישהו מעירי, והוא אמר לי שהרכבת נוסעת לחזית וכי יהרגו אותי אם אתפס. העבירו את חבריי לתחנת המשטרה והשאירו אותי ברכבת. הראיתי למפקד המשטרה את התעודה שלפיה אני רשום בארכנגלסק, והוא אמר לי לברוח מיד.

הרכבת נסעה למינסק דרך גומל ומוגילוב. בדרך הכרתי את השליש היהודי של מפקד הדיוויזיה הליטאית. אמרתי לו שאני נוסע לארץ-ישראל. מינסק הייתה הרוסה לגמרי. פגשתי איש צבא שהסתובב ליד הקרונות וזיהיתי שהוא יהודי. שוחחתי אִתו, והוא יעץ לי לשכב על הגג של הרכבת. כך הגעתי לביאליסטוק. בביאליסטוק עצרה אותי המשטרה, ושוחררתי על ידי יהודים. משם נסעתי לברסט ליטובסק.

קמתי בבוקר וחיפשתי דרך לנסוע לקובֶל. אף אחד לא רצה לקחת אותי, ואני החלטתי לקפוץ על משאית באמצע הנסיעה. למזלי היה במשאית קצין יהודי, לויטננט. הוא ישב ליד הנהג, וכך הגעתי לקובל ומשם לרטנה. ברטנה ירדתי מהמשאית ופגשתי את אִמי. הסברתי לה כי ברחתי, ואסור לה להגיד עליי דבר. אִמי הכירה את המזכירה של מפקד הגיוס, כי היא הייתה בת-עירי. בעזרתה קיבלתי ממפקד הגיוס מסמכים חדשים. עם מסמכים אלו נסענו לרובנה, ושם התחלתי לעבוד. מפקד הפרטיזנים הרוסי הכיר אותי. מוצאו היה מחרקוב, והוא נתן לי עבודה.