Text Size

יהודים נקמה !

קבוצת מליק-אינגברג

בן-ציון מליק היה בין חברי הקבוצה השלישית שעזבו את קאמין-ק ערב החיסול הסופי, ב-2 בנובמבר 1942. ברשותם היה רק אקדח אחד. בן-ציון מליק סיפר כי באחד הימים נודע שהגטו עומד בפני חיסול. הגביטסקומיסר עבר בין בתי המלאכה לצד יושב-ראש היודנראט, ורשם את שמות האנשים שעדיין היו אמורים להישאר בחיים. בארטל למסגרות היו חמישה בחורים; נרשמו שמותיהם של בן-דודו אפרים ושלו עצמו. לאחר שהגביטסקומיסר הלך, פגש בן-ציון את בן-דודו יוד'ל (יהודה) מליק, אשתו ברכה ובנם הקטן. הוא הציע להם להסתתר במחבוא שהוכן מבעוד מועד ובלילה לברוח מן העיירה. הם סירבו. בן-ציון חזר לבית המלאכה, ושם כבר גילה במחבוא את בן-ציון קרש עם אשתו ובתו, את משפחתו, את האחיות סוקול ואנשים נוספים.

לפנות ערב הקיפו הגרמנים את הארטלים; באותה העת ברחו מן העיירה בן-ציון מליק, אפרים מליק, דינה מליק, פיניה ורוניה סוקול, יעקב יצחק קרש ועוד בחורה מפליטות פולין ושמה דורקה. הם ברחו לאורך תעלה והסתתרו בשיחים עד לרדת החשכה, ממתינים לשאר חברי הקבוצה שהסתתרו במחבוא, וזאת כי לאחד מהם היו רובה ואקדח. מכיוון שלא הגיע איש עד חצות, הם המשיכו בבריחתם לאורך התעלה עד לכפר וידרטי. לבסוף הגיעו לביתו של כפרי אחד, אדם שקיים קשרים עם פרטיזנים בסביבה. הוא תר לפניהם את הדרך, ובכל זאת תעו. למחרת בבוקר פגשו בגוי אחר, והלה התריע בפניהם על הימצאות גרמנים בסביבה. שוב הם הסתתרו בשיחים. בשעות הצהריים פגשו באדם אשר הבטיח להוליך אותם למקום אחר ולהביא להם לחם. האיש קיים את הבטחותיו והוליך אותם בלילה לאורך ביצות וחורשות; בבִיצה גדולה הסתתרו דוד לרמן וכמה גויים, וחברי הקבוצה הצטרפו אליהם. הם שהו במקום במשך שבוע, ובמהלכו פגשו בעשרות יהודים שברחו מהגטו. חלק מהם הצטרף לקבוצה.

באחד הבקרים שָבוּ משוד מצרכי מזון בכפר. שוטרים אוקראינים פשטו על הקבוצה ופתחו באש. הקבוצה התפזרה לכל עבר. בן-ציון מליק הצליח לתפוס רובה וברח. כמה יהודים לא הספיקו לברוח ונהרגו מאש השוטרים. בין ההרוגים היו דוד בראט ומנדל פלוס.

ארבעה בחורים (יעקב יצחק קרש, אליעזר-לייזר סטפק, זיסיה דקטר ובן-ציון מליק) יצאו לקאמין-ק להביא רובה אשר הושאר במחבוא. הם הגיעו לעיירה בחצות, נכנסו למחבוא הריק מאדם, מצאו רובה וכמה חפצים ושבו ליער.

הקבוצה יצאה ליערות נוויר. החברים החרימו מזחלת חורף והוציאו להורג שני כפריים שהסגירו את קבוצתם לידי המשטרה האוקראינית. הם ביקשו להצטרף ליחידות פרטיזניות "פראיות" ביערות נוויר, אבל בגלל מעשי רצח של הפרטיזנים הרוסים נאלצו לברוח משם וחזרו לאזור הכפר וידרטי. אולם בהדרגה השתנה הלך הרוחות אצל הפרטיזנים הסובייטים ופסקו רציחות היהודים. בראשית 1943 הצטרפו חברי הקבוצה לגדוד הסובייטי סובורוב שבאזור נוויר, והשתתפו בכל פעולותיו.

בפעולה נגד שוטר אוקראיני שהתגורר בקאמין-ק, מצאו החברים רכוש שדוד מהגטו והעלו את הבית באש. בפעולה הזו השתתפו דוד לרמן, יעקב יצחק קרש, גוי ושמו נאומיק ובן-ציון מליק. בפעולה אחרת נערכה פשיטה על קאמין-ק כדי להחרים תרופות מבית החולים, וכן נלקח שלל נוסף. קבוצתו של מליק בזזה את תחנת הרכבת, ואחר כך העלתה באש את המחסנים ואת התחנה עצמה.

ביום מהפכת אוקטובר ב-1943 הוחלט על פיצוץ מסילות הברזל לאורך כל אוקראינה. על מחלקתו של בן-ציון מליק הוטל לפוצץ קטע מהמסילה ליד דרוהיצין. הכוח כלל כ-60 אנשים. הגרמנים ירו במשך כל הלילה לאורך מסילות הברזל כדי למנוע פעולות כאלה. החברים זחלו למסילה, שמו את חומרי הנפץ, הציתו אותם ונסוגו. לאחר כמה דקות התפוצצו 120 פסי רכבת. הגרמנים פתחו באש והפרטיזנים הצליחו לסגת . בתחילת 1944 נעשה ניסיון לכבוש את קאמין-ק. הגדוד שאליו השתייכו חברי הקבוצה וגדודים נוספים יצאו לקרב, אך נסוגו בגלל האש החזקה של האוקראינים הלאומנים.