Text Size

עדויות אחרות

פנינה אינגברג (לבית קרוין) ז"ל

נולדתי בקאמין-ק ב-1917. אבא נפטר כשהיה בן 62, כמה שנים לפני הכיבוש הגרמני, ולא נאלץ לסבול בגטו. היו לי שלושה אחים. האח הגדול, שעיה, היה שען; אחריו נולדו פנחס (הוא עלה לארץ-ישראל לפני המלחמה) וחיים (בזמן המלחמה הוא נלקח לרוסיה). אני הייתי הכי קטנה. כיום [2003] אני בת 86.

הבית של המשפחה היה בתוך הגטו, ומסביב לגטו הייתה חומה. דיברו על "אקציה", ולנו היה בית גדול. בחדר אחד גר פולני. הוא קם, הביט מהחלון על הכביש ואמר: "עוד מעט יהיה שמח, הגסטפו בא". לקחתי את האח שעיה ומשכתי אותו לגדר. ניגשנו לגדר, למטה היה פתח. אִמי עוד הייתה בחיים, וגם אשתו של שעיה הייתה בחיים. הם אמרו לנו: "לאן אתם בורחים?" ליד הבית היו ערוגות. אימא אמרה: "אולי עדיף שהוא יתחבא בגן". הוא התקשה לרוץ, כי הייתה לו בעיה ברגליים. אחי היה השען היחיד בעיר. אני אמרתי: "לא, לא". גם אשתו באה וברחנו ביחד.

היינו צריכים לעבור את הכביש. בכביש הלכו אנשי הגסטפו. עברנו את הכביש והיינו צריכים להתחבא בשיחים ולחכות. בצד השני עמדו הרבה גויים. הם אמרו: "היו כאן אנשים והם רצו ליער. תרוצו גם אתם לשם". האח אמר שהוא לא יכול לרוץ.

שעיה התקשה ללכת ונשאר במקומו. אני חזרתי הביתה. באה אישה שהייתה בסביבה ואמרה לנו: "אתם יכולים לחזור לביתכם. הגרמנים אספו את כל מי שהיה בעיר, מגיל שש ועד שישים, חפרו בור גדול וירו בהם". בין האנשים שנרצחו היה האבא של אברהם ביבר. אני למדתי עם שרה ביבר בבית הספר הפולני. אחר כך היינו יחד בתנועת 'השומר הצעיר' ובפרטיזנים.

היו אנשים שהבטיחו לשעיה להחביא אותו אצלם. הוא הלך לגוי הזה, לאורווה, והם נתנו לו פרוסת לחם. פעם הוא חלם שכל הסביבה בוערת. כך הוא הסתובב שלושה לילות וחזר. הוא ראה שאין לו לאן ללכת והחל לחזור. איך אני יודעת זאת? מהפרטיזנים. באתי למקום שהוא היה צריך להיות בו, וראיתי כי אין שם בתים עוד. אשתו יצאה מבית השכנים וסיפרה לי את הסיפור. הוא ברח. כולם הכירו אותו כשען והרגו אותו. העצמות שלו אינן נמצאות בקבר האחים שבעיירה.

אִמי וארבעת נכדיה הלכו ל"אקציה" הראשונה. ידענו שיש אקציה. זה היה זמן מועט אחרי שהתחתנתי. חזרתי, והחדר המרוהט שלנו היה ריק.

שכבתי בחדר כמה ימים. לבסוף היה נדמה לי כי אימא נכנסה, אמרה: "טוב לי, קומי!" ונעלמה. אז קמתי. התחלנו לדבר על בריחה ליער. בעלי עבד בבית של מישהו והכין מקלט למעלה. כאשר היו צריכים לברוח מהגרמנים, במקום שישה אנשים נכנסו לשם עשרים. למטה היה משמר של הגרמנים. אחר כך ראינו כי אין ברירה, וחייבים לברוח בכל זאת.