Text Size

עדויות מספרו של פנחס אורמלנד

יום ראשון 1.11.42 - הגזלן בכבודו ובעצמו מגיע

ערב. ברל'ה זסק, שעבד אצל הגביטסקומיסאר בא וסיפור בפיו. במו עיניו ראה אנשי ס"ס שבאו מבריסק. הם באו באותה מכונית כמו לפני שלושה חודשים ב"אקציה הגדולה". הלכתי עם ברל'ה לשמאי, שגר בביתו של מוטל סטרייר. הוא אכל אז ארוחת ערב. קראתיו החוצה וסיפרתי לו על הידיעה החדשה. שמאי שמע את דברי ברל'ה בקשב רב ומיד הגיב נמרצות ונואשות: "לא נשאר לנו כבר הרבה זמן לחשוב. יש לפרוץ את גדרות הגטו ולברוח – לברוח לאן שהרגליים תשאנה!". וכשקצת נרגע הוסיף: "נחכה עוד שעות אחדות ונראה."

שמאי שלח את ברל'ה "לרחרח" אצל הגביטסקומיסאר. כמו כן שלח את דוד בר אל הקומיסאר להיוודע ממנו על המצב. אחרי זמן קצר חזר ברל'ה וידיעה מרגיעה בפיו: הס"ס חזרו ופנו לדרך בואך בריסק. וגם הקומיסאר הגיע לגטו והלך ישר אל דוד בר. דוד בר יצא אל היהודים שעמדו כבר ברחוב מתוחים והרגיעם בשם הקומיסאר: "אתם יכולים לישון בשקט מוחלט. שום דבר רע לא יאונה לכם." ומה מגוחך היה המצב! הרוצח בכבודו ובעצמו הרגיענו ועודדנו. היש לסמוך על הבטחת רוצח? אבל לא הייתה בידינו ברירה והיינו נאלצים לקבל את דבריו כפי שהם; הרי אין לנו לאן ללכת. "הגויים הטובים" פחדו להחביאנו. גוי שנתפס בעוון כזה היה מוצא להורג וכל רכושו היה נשרף. כל הלילה נשארנו ערים ודרוכים וחיכינו בכיליון עיניים לבוקר: והיה אם ייפתחו שערי הגטו ונצא לעבודה, אז נדע שהכל כשורה. ליתר ביטחון הצבנו שמירה בנקודות מפתח בתוך הגטו לראות אם הגרמנים מגבירים את שמירתם עלינו.

קטגוריה: עדויות מספרו של פנחס אורמלנד