Text Size

עדויות מספרו של פנחס אורמלנד

9 באוגוסט - ערב האסון

בשעה 12:00 בצהריים נשמעה הפקודה: על כל העובדים להפסיק מיד את עבודתם ולחזור עד השעה שש בערב לגטו. בשעה זו ייסגר הגטו ותתחיל שעת העוצר. מאי משמע לחזור לגטו בעצם היום? בבואנו לגטו ראינו שליד השער הוצב שומר מזוין (בימים כתקנם היה עומד שומר עם נשק רק בלילה). מיד הבנו שדברים בגו; ולא סתם דברים, אלא משהו רציני ביותר עומד להתרחש.

עד לערב חזרו כל היהודים לגטו, ביניהם גם אלה שעבדו בשדות ובדרך כלל היו חוזרים מאוחר. הפעם, בהתאם לפקודה, הקדימו לחזור. בצהריים כשבאנו לגטו ידענו כבר שמחר נצטרך לעזוב אותו, אם כי פקודה מפורשת טרם ניתנה. בערב התגנבתי לביתו של שמאי מייסטל להיוועץ בו מה לעשות; ללכת מחר למגרש למפקד או לא ללכת כי ממילא חלק ממשפחתי יעדר כגון הדודה צביה וילדיה.

שמאי מייסטל היה בעצמו אובד עצות ולא ידע מה לומר. בני משפחתנו מוולקה-ש, הדודה צביה וילדיה, הסתתרו כל הזמן אצל הפולניה פיאסצקה, וכשנפוצה שמועה על הסכנה המתקרבת היו מיד מתחבאים במקום מחבואם. לביתה של פיאסצקה היה נכנס לעתים קרובות שלאניץ מהמשטרה ומהס"ס. הוא היה נכה לאחר שאיבד את רגלו בהיתקלות עם הפרטיזנים. בשיחותיו עם פיאסצקה היה מספר על העומד להתרחש בגטו. וכך הייתה הדודה צביה פחות או יותר מעודכנת בחדשות. בנותיה של צביה עבדו ולבית פיאסצקה היו באות רק לישון. עם צביה ובנותיה יחד הייתה גם נחמק'ה בת אחותי חיה שהייתה אז בת אחת עשרה שנים. היא התחבאה בעליית הגג.

ביום חמישי, ב-6 באוגוסט 1942, חזרה לביתנו להתרחץ ולנשום קצת אוויר צח. היא סירבה לחזור למחבוא בבית פיאסצקה באומרה שמוטב לה למות מאשר להיות כלואה בכלוב ללא כל תנאים אנושיים. הרהוריי על סבל ילדינו לא נתנו לי מנוח והוסיפו כאב וצער. דברי הנערה שהביעו אדישות למה שיקרה הדהימוני. מוטב לה לחיות דקות אחדות באופן חופשי מאשר שעות או ימים סגורה ומסוגרת.

ביום ראשון באה מייטה, האחות המבוגרת של המשפחה הוולקאית [מוולקה-ש], לקחת אתה את אחיה איסר ולהחביאו בביתה של פיאסצקה. איסר עבד ברכבת. אחותי חיה ביקשה את בנה הגדול יענק'לה שגם כן ילך עמה: "לכל הפחות, שאתה בני, תישאר לנו לפלֵטה!" יענק'לה היה אז בן 12. הוא היה נער זהיר מאוד וער לכל רחש ולחש. בעיניי היה כאותה איילה או ארנבת, שאוזניהן תמיד נטויות לשמוע ועיניהן תמיד צופות למרחקים ובאופן תמידי מריחות את הסכנה המרחפת מעל ראשיהן. הוא שמע מיד בקול האם והלך. שער הגטו היה כבר נעול. השוטר שעמד על יד השער היה אדם טוב, ומייטה הצליחה להשפיע עליו שייתן להם לצאת . אנחנו, הנשארים, חיכינו בלב רועד ליום המחרת. מי יודע מה יביא לנו היום השני.

קטגוריה: עדויות מספרו של פנחס אורמלנד