Text Size

עדויות מספרו של פנחס אורמלנד

הקמת היודנראט

עם הגיעו של הגביטסקומיסאר לעירנו פחת ערכן של המועצה האוקראינית ושל המשטרה האוקראינית ושום דבר מקטן ועד גדול לא נעשה בלי הסכמתם של הגרמנים. על השלטון המקומי היה לספק את כל צרכי השלטון הגרמני וכמו כן לעזור בנגישת היהודים.

אז הגיע גם הזמן להקים את היודנראט. דוד בר, חתנו של גורטנשטיין, שמוצאו היה מגליציה, והוא ידע לדבר היטב גרמנית, מונה ליושב ראש היודנראט. לי אישית לא נראה כאדם מתאים, אבל הרוב היו בעדו. אני אישית "לא סבלתי" אותו. אחרי זמן מה הוא עזב את היודנראט ובמקומו היו שמאי מייסטל ואיתו בנצי קרש, יעקב יצחק קלורמן, אידל מאליק, יענקל כשר, נחמן מרידא ואריה דקלבוים. דוד בר שימש כמתורגמן. וכשיש כבר יודנראט צריך גם שוטרים יהודים.

בדרך כלל יש לציין, כי היודנראט שלנו היה בסדר, עשה כמיטב יכולתו, אם כי לא תמיד הצליח. הדרישות של הגרמנים היו מרובות, הגזרות רבות והאפשרויות של האוכלוסייה היהודית בעירנו לעמוד בכל הנגישות היו כמעט אפסיות. רוב היהודים השתדלו להתרחק מהרשות המרושעת, אם כי היו גם יוצאי דופן. חיינו ללא תוכנית לטווח ארוך- אלא מהיום למחר; הלכנו לעבודה, כל אחד במקומו. בכל העיר היו תשעה גרמנים: הגביטסקומיסר, ממלא מקומו ושבעה אנשי ס"ס. העיר מנתה אז כשלושת אלפים יהודים, כי היו גם הרבה פליטים מהסביבה. גטו טרם הוקם, אבל ידענו שלא נתחמק מהגזרה הזאת, כמו שלא פסחו עלינו גזרות אחרות, שנגזרו בכל השטחים הכבושים.

היודנראט היה תמיד עסוק, והפך לקבלן ולספק ראשי לשלטונות הגרמניים. חברי היודנראט היו תמיד בין הפטיש והסדן - בין דרישות הגרמנים ובין היהודים שלא רצו או לא יכלו למלאן. ולקוחות לא חסרו. מדי פעם היו באים ליודנראט מהמשטרה הגרמנית, ובמיוחד קנו להם שם-דבר המפקח ברגר וראש המשטרה שלאניץ, גבוה כעוג מלך הבשן [ענק]. הגביטסקומיסאר גר בביתו של מייסטל. זה היה בית בן שתי קומות. בימי הפולנים היה שם משרד מס ההכנסה. היודנראט הכין את הדירה הזאת לגביטסקומיסאר, עשה בה בדק בית, צבעה וריהטה.

המשטרה השתכנה בביתו של מוחובסקי. גם הבית הזה היה טעון שיפוצים רציניים. כמו כן היו דרושים לשליטים כלי בישול וכלי שולחן וגם משרתים ומשרתות (שלוש בחורות ושני בחורים). היודנראט הפנה, אם כן, לשרותים אלה שלוש בחורות - את חנה פלוס, דובה אנגל ואסתר דקלבוים, ושני בחורים. על חמשת אלה אפשר היה לסמוך, שבזמן הצורך יוכלו להודיענו על העומד להתרחש.

חורף. הצבא הגרמני זקוק ללבוש חם; ובכן נדרשה הועדה היהודית לספק 300 זוגות גרבי צמר, 100 כפפות, 120 מעילי פרווה, 100 זוגות מגפי לבד חמים ומאתיים צעיפי צמר. ההזמנה הזאת צריכה להתבצע תוך ימים ספורים. התחילה התרוצצות גדולה ביודנראט. הצבור היהודי כבר התעייף מהנטל וחלק גדול מאוד ממנו כבר התרושש ולא היה לו מה לתת.

היודנראט השתדל להעסיק, כמעט, את כל היהודים וייסד ארטלים למקצועות שונים: חייטות, סנדלרות, רצענות, כובענות, נגרות, נפחות, פחחות וכו'. הוגדל מספר היהודים שעבדו בבניין, סבלות ברכבת, חקלאות, ניקיון וכו'. לכל עונה דאג היודנראט שיהיו צוותות עובדים – לאסוף תפוחי אדמה, לנקות את השלג, להכין בתים בשביל היהודים המגורשים מהכפרים וכו'. קיווינו, שאם כולנו נהיה עסוקים בעבודה פרודוקטיבית נוכל להחזיק מעמד.

לא קיבלנו שכר ונאלצנו להתפרנס בדרך כלשהי. ואם כי נאסר על הגויים לבוא בדברים עם היהודים, הרי נמצאו "גויים טובים" (ממש מחסידי אומות העולם) אשר תמכו בנו - מי בתשלום ומי בחינם. ואין לשכוח, שאפילו אלה שעזרו לנו בתשלום עשו מעשה גדול והסתכנו הם ובני ביתם. ובכל פעם שאני נזכר בפולנים או באוקראינים, אמיצי הלב, שהעזו לעזור לנו, אני מרכין את ראשי לפניהם ולבי רוחש להם תודה. עצם המחשבה שעוד לא "אלמן" העולם לא פעם החזיקתנו בחיים ועודדתנו ולא נתנה לנו ליפול ברוחנו.

בבוקר צריכים ללכת לעבודה והנה גזֵרה חדשה. יש לבנות בונקרים בשביל הצבא. החורף בעיצומו ונחוצים דווקא צעירים. היודנראט הכין את הרשימה של הגילאים הנדרשים ללא כל הפליה בין עשיר לעני. גם קרובי היודנראט לא הופלו לטובה. פרט לשניים-שלושה צעירים, נכללו כולם ברשימה. ליוצאי דופן השתייכו אותם הצעירים, שדם רב כבר הוקז ממשפחותיהם כגון בן אחותי יוקל ועוד אחדים. בדעה זו היו רוב חברי היודנראט. אין לכלול את יוקל ברשימה, כי טרם חלפה שנה מאז נרצחו אביו ואחיו בן הט"ז.

והמצב לגמרי לא היה משמח. לא נתנו לנו לגשת לצעירים. אוכל לא נתנו להם, אפילו מי שתייה אסור היה להביא להם. השוטרים ניצלו את המצב ובעד הבאת בקבוק מים לקחו הרבה שוחד. הדבר כבר הוחוור היטב: הצעירים מיועדים למשלוח; לאן ולמי לא ידוע. סימן השאלה לגבי גורלם הלך וגדל. נעשה רק תיקון קל אחד – מותר לאב להחליף את בנו.

יוקל ישב כל אותו היום במחבוא. בבוקר הלכתי לעבודה כמדי יום ביומו. גם בתיה רעייתי הלכה אז לעבוד. היא הייתה צריכה עם עוד נשים לנקות את השלג מהדרך, כי קצין גרמני גבוה עמד לבקר בעיר. כשהלכתי לעבודה לקחתי איתי תמיד אוכל יותר משהצטרכתי. הרי אף פעם לא היה יהודי בטוח אם באותו יום יוכל לחזור הביתה. ואולי צריך יהיה גם לעזור למישהו. הפעם כך נהגתי. לעבודה הלכנו בלי שמירה. לפנות ערב חזרנו הביתה, אבל לא בדרך המלך אלא בסמטאות צדדיות. בקרבת הבית פגשתי את ידידי דוד קלורמן. הוא היה בין הנאספים בבית העם. גם הוא הלך במקום בנו. אבל כולם שוחררו. מהו פשר הנס הזה לא נודע לי עד היום. כנראה, שה "נס" הזה עלה ליודנראט בכסף רב.

השמועות על הקמת הגטו הולכות ורבות. נודעו אפילו פרטים; אלה בתים יישארו בתוך הגטו ואלה - לא. יהודים בונים "בונקרים" לשעת חרום וידי מלאות עבודה. הייתי, אם כן, אדם עסוק מאוד; עבודה מטעם היודנראט ועבודה פרטית. הייתי מוכר כאדם עובד, עושה את מלאכתו ואינו מרבה בדיבורים. ובימים ההם היו אנשים, היודעים לשמור סוד, מבוקשים ביותר. ידעתי לשמוע ונזהרתי מלהשמיע. ביתנו נכלל בין הבתים היהודיים שיישארו בגטו, ועל כן פנו אלי ואל בעלי הבתים המאושרים, יהודים שיצטרכו לעזוב את בתיהם וביקשו להסתיר את רכושם בבתים, שבחלקם עלה להישאר בתחום הגיטו. בונים מחבואים שונים וקוברים בהם את שארית הרכוש. לפונים אלי הצעתי כל מיני הצעות איך להסתיר את הרכוש שיישמר לזמן ארוך; לשים את התכשיטים והזהב בקופסת פח ולשימה בלבנה מבטון ואת הלבנה הזאת "לבטן" מתחת למדרגות או על יד הבית.

הנה בלובלין נהרגו כבר כל היהודים והיא "יודנריין" (ללא יהודים). ועניין הגטו קרם עור ובשר. התחילו להכין את החומרים הדרושים להקמת הגדר. גובהה היה שלושה מטרים והיה לה רק שער אחד ברחוב אוגרדובה בין בית יקותיאל סוקל ובין ביתו של מאיר פלדמן. שני הבניינים האלה היו בעיניי כראשונים לפורענות העתידה לבוא עלינו.

והנה הגיע הזמן לעבור לגטו. ההעברה הייתה צריכה להתבצע תוך שעות ספורות. מה שייעשה בגטו לא עניין את הגרמנים. זהו "עסקם" הפנימי של היהודים ומועצתם. על היודנראט לדאוג שיהיה דיור לכל היהודים ושכולם יהיו עסוקים. הגטו קיים ולנו נדמה שהמצב הזה הוא טבעי ולא יכול להיות אחרת. אנו מסתגלים גם לצרה הזאת, ובלבד שיתנו לנו לחיות. גם זה יעבור. והנה כבר חודש יוני 1942. המלחמה כבר נמשכת שנה ועדיין אין סימן של תקווה לסיומה.

וולף לייב כבר למעלה מחודשיים עצור, ודבר לא זז לטובתו. העניין הזה דיכאני מאוד. נודע לי גם שהוא כבר נקרא פעם לקצין. חקרוהו, ובחקירה סיפר את כל האמת, שיש לו אישה, שלושה ילדים ואימא זקנה. הס"ס באו גם ליודנראט ושאלו אודותיו ובדקו אם דבריו נכונים הם. היודנראט אישר את אמיתות דבריו. הרשעים לא הסתפקו בכל זה והלכו עם וולף לייב לביתו; ביקרו בבית, בו גרה האם ואחרי כן בבית בו גרו האישה ושלושת הילדים. לבסוף לקחו את כולם והסיעום לבית הקברות. על וולף לייב ציוו לכרות קבר לכל המשפחה. אחרי כן סופר, שאחדים מבני משפחתו הושלכו לקבר בעודם בחיים. את וולף לייב תלו על המרפסת של בית העם, שהיה בן שלוש קומות. הגופה הייתה צריכה להישאר תלויה שלושה ימים. היודנראט היה צריך עוד הרבה להתרוצץ ולהשתדל עד שהשיג רישיון להוריד את הגוויה כדי להביאה לקבר ישראל.

לא רחוק ממקום עבודתנו בעצים עבדו יהודים במחסן תבואה. מנהלם היה הפולני ברינצוויטש. הוא ניגש אלינו חיוור כמת והשתתף בצערנו. ברינצוויטש היה אדם טוב ועזר לנו רבות. הודות לו היה ליודנראט יותר קל להשיג את מנות הלחם המוקצבות. בזמן חיסול הגטו עזרה אשתו ליהודים אחדים, בסכנה את עצמה ואת בני ביתה. במשך זמן רב הייתה מספקת להם אוכל במחבואיהם ביערות. אבל אלה כמו ברינצוויטש לא היו רבים. בדרך כלל שמחו הגויים לאידנו. כשראיתי את הגויים המביאים עצים או תבואה ומשוחחים בנחת רוח על המקרה לא יכולתי להבליג והתערבתי בשיחותיהם ואמרתי: "שכחתם כנראה את הפתגם האוקראיני – כשהשכן בוער- עליך לעמוד על המשמר. גם יומכם יבוא!"

אחרי יום העבודה הקשה הזה חזרנו הביתה שבורים ורצוצים. אבא ובתיה צמו ואני נזפתי בהם שהם מתישים את כוחותיהם ואין יודע מה צופן לנו המחר. כביכול רציתי לעודדם ולחזקם, כשאני בעצמי כחרס הנשבר. יוקל נשאר בלי עבודה. איך מוצאים עבורו עיסוק, שיוכל להכתירו בכתר "יהודי מועיל"? בכרטיס העבודה שלי היו כלולים גם בני ביתי ובהם אבי. אני עבדתי בעבודה קבועה בעצים. השלינו את עצמנו לריק שתעודות כאלה תוכלנה להציל את נושאיהן. עדיין היינו תמימים וקיווינו.

ומה לעשות עם יוקל? איך להציל את השריד האחרון של משפחת אחותי? הדבר הזה לא נתן לי מנוח. את אחותו של יוקל, את רוזה, הצלחתי "לסדר" כעוזרת למנהל החשבונות יעקב יפה. הוא היה מנהל החשבונות של סדנאות העבודה. את שתי בנות דודתי, שבאו אלינו מוולקה-ש צרפתי לעבודה קבועה בעצים. בקבוצה זו עבדו עשרים בנות בהעמסת עצים על הקרונות. את העצים היו מביאים ברכבת מיוחדת (הקליין–באהן) מהיערות. את העצים היו פורקים מהקרונות הקטנים האלה ומעמיסים אותם על קרונות גדולים - למטרות שונות – להסקה, לבנייה וכו'. הייתה זו עבודה קשה, ואף על פי כן היה צריך להשתדל הרבה הרבה כדי להגיע לעבודה זו. שתדלנות כזאת הייתה על פי רוב עולה גם בכסף רב. אבל הדבר בהחלט השתלם. נוסף לערובה לביטחון חיים מסוים (עקב התעודה "יהודי מועיל"), יכלו העובדים בעצים ליהנות מאפשרויות שונות: להצטייד בענפים או בקליפת העצים. את האוצר היקר הזה היינו סוחבים לגטו. אבל הדבר הזה היה קשור בהרבה סכנות. אם קשה היה להביאם דרך השער היינו זורקים אותם מעל לגדר אל הגטו פנימה.

היודנראט הקים בחצר ביתנו מטבח הזנה ודוד קלורמן היה מנהלו. כל ילד היה מקבל ארוחה חמה בצהריים - מרק עם שעועית או עם תפוחי אדמה. אי אפשר להגיד שבעיית האוכל, ההסקה ועוד דברים פעוטים אחרים הנחוצים בחיי יום יום לא הטרידונו. אבל איך שהוא תמיד התגברנו על הקשיים האלה, אם כי לא פעם שילמנו על "מעשינו" אלה מחירים קשים מאוד. אבל כל הבעיות האלה היו כאין וכאפס לעומת הבעייה המרכזית - החיים. צריך היה לעמוד היטב על המשמר, לבחון כל מקרה וכל דבר היטב, כי צעד אחד לא נכון היה יכול להסתיים במוות. אמנם אי אפשר להגיד שעשינו הכל בחוכמה. כל חושינו התחדדו מאוד, לכל רחש ולחש שמנו לב ונוצרו בנו אינסטינקטים כמו אצל בעלי חיים. לא פעם חשנו בסכנה ממש באוויר, מבלי שיהיה עדיין סימן מוחשי לה.

בימים ההם לא ישנו הרבה יהודים בבתיהם, כל אחד חשב שבבית חברו יותר בטוח. הגרמנים דרשו מהיודנראט רשימות של היהודים, אבל אף פעם לא עשה היודנראט רשימה מדויקת, כך שתמיד הייתה להם היכולת לתמרן. צריך היה לדאוג שבכל מיטה יהיה אדם ישן בלילות במקרה של סריקה פתאומית. כי רק בהימצא מיטה ריקה, יכלו הגרמנים להתחיל לחשוד במשהו.

באחד הלילות, לאחר חצות, שמעתי שתי יריות. הייתי בטוח שלכל הפחות שני יהודים נרצחו. ואומנם בבוקר נתאמתה השערתי. שני בחורים - אלטר קטן ושלמה חיים נרצחו. שלמה היה דודו של אלטר (אחי אימו צ'רנה קטן). ומה הייתה הסיבה לרצח? אלטר קטן היה במקצועו טכנאי שיניים מוסמך. בעירנו היה עורך דין פולני ואשתו הייתה רופאת שיניים. אלטר קטן עבד אצלה בתור טכנאי, ובמשך הזמן עבד גם באופן פרטי בריפוי שיניים.

אביו, אברהם, היה בין שמונת ההרוגים הראשונים בעיר, ואלטר, כנראה, היה עדיין נחוץ. הוא העביר את כל ציודו הטכני למרפאה של הפולנייה. או אז כבר היה למיותר ואפילו לא דרוש. הם גרו בביתה של ביילה חיים, סבתו של אלטר. הרופאה ידעה בדיוק את מקום הימצאו. לפי בקשתה, כנראה, בא הקומיסאר עם עוד מישהו. דפקו בדלת. אלטר ושלמה היו חבויים בעליית הגג. וכשלא מצאום למטה שאל איפה השניים. התחילו לצעוק בצעקות איומות. לבסוף מצאום. הורידו את שלמה והרגוהו. אז העיר אחד המלווים את תשומת לבו של הקומיסאר שהנהרג אינו אלטר. המשיכו בחיפושים עד שמצאוהו והרגוהו.

קטגוריה: עדויות מספרו של פנחס אורמלנד