Text Size

עדויות מספרו של פנחס אורמלנד

קיץ 1941

בשידור הרדיו בשעה עשר, ב-22 ביוני 1941, שמענו כבר ברורות, שהמלחמה פרצה; הגרמנים חצו את הגבול ובצורה בוגדנית ביותר הפרו את ההסכם. מיד עם השידור התחילו אנשים לקבל צווי גיוס. גם אני קיבלתי הודעה להתייצב בכפר פוציריה, שלושה ק"מ מעירנו. הגעתי בזמן לנקודת ההתייצבות. תפקידי היה לקבל את הסוסים המגויסים, שהאיכרים התחילו להגיע אתם מכל הסביבה. כל מי שהביא את סוסו קיבל קבלה. קשרנו את הסוסים לעצים (היינו בתוך חורשה) וחיכינו להוראות הבאות.

היום עבר, הערב הגיע ולא היה אף אחד שידאג לנו למזון. אי סדר שרר בכל. קיבלתי רשות לגשת הביתה כדי להביא אוכל. העיר דומה הייתה לעיר רפאים, ריקה מגברים – מהם גויסו לצבא, מהם לעבודה וכחמש מאות איש היו עסוקים בטיפול בסוסים מגויסים, שצריך היה להוליכם לקִיֶב. והידיעות שהגיעו אלינו היו רעות מאוד. הגרמנים התקדמו במהירות רבה מזרחה. בריסק כבר הייתה בידיהם מהשעה שמונה בבוקר. מכל הסביבה באו גויים מי ברגל ומי בעגלה, וחוזרים עם שקים מלאים כל טוב. אותם לא עניין מה שיהיה ודגלו בסיסמה "לעולם תיקח!"

מ"הצבא האדום" המהולל לא נשאר כמעט זכר. אלפי חיילים בורחים, רעבים, מלוכלכים ועייפים עד מוות. הם נראו כצאן ללא רועה, הבורחים בפני חיות טורפות או מפני התפרצות איתני הטבע, אשר שפכו את כעסם עליהם. רובם השתדלו להשליך את נשקם ולהתפשט מבגדיהם הצבאיים למען יוכלו להופיע בפני הכובש כאזרחים תמימים. אבל על פי רוב נאספו על ידי הצבא הכובש. בשבת לפנות ערב הגענו העירה. חיכינו ללילה, כי לא רצינו להיכנס לעירנו מולדתנו לאור היום ובלילה התחמקנו כגנבים. טרם נכנסנו העירה שלחנו שני חברים להיוודע מה נשמע ואם אפשר איכשהו להיכנס, ואחרי שדיווחם היה פחות או יותר מניח את הדעת התחמק כל אחד בחשאי לביתו לבל תשורנו עין זר. את פנינו קיבלו ברגשות מעורבים: גם שמחו לראותנו בחיים, וגם הצטערו שלא ברחנו לרוסיה. מיד עם בואי יעצו לי לא להישאר ללון בבית. הלכתי לדוד קגן (הבית השלישי מביתנו) ושם בעליית הגג מצאנו לנו מחבוא זמני. ביתו של קגן היה בית עני, ועל כן לא פגעו בו הגויים, ביודעם שחבל על טרחתם ועל זמנם.

למחרת הביאו לי בני ביתי אוכל ואמרו לי: מתהלכות שמועות על פוגרום שעומדים להכין לנו בלילה. הסימנים הראשונים כבר בולטים לעין; העובדים בחשמל מורידים את הפנסים כדי שישתרר חושך בלילה, כי בחושך נוח יותר לרשעים לבצע את זממם. יושב אני במחבואי, שני נקשו דא לדא [זו לזו] ומסתכל אני בעד החרכים החוצה, והנה המראה שנגלה לעיני: גויים מסתובבים ברחובות, פותחים דלתות, נכנסים לבתים, לוקחים מכל הבא אל היד – רהיטים, כלי בית, כלי מיטה, מצרכי אוכל וכו'. אין בודקים בשעה כזאת. הכל כשר ובלבד לקחת מהיהודי. המחסנים העירוניים נשדדו כבר קודם, והשוד והביזה שהתחילו במוצאי שבת נמשכו ימים אחדים. בראש השודדים עמד גנב אחד מהכפר וולמצי, שלמד שנתיים בגרמניה או שלמד גרמנית בפולין אצל פולקסדויטשה [בן העם הגרמני]. הוא גם ידע להשתמש בנשק. עם בריחת הרוסים היה בן לילה למנהיג ההמון המשתולל.

כשבאו הגרמנים הראשונים, שאלו מיד: "מי השולט בעיר?" אז יצא הגנב הזה וברכם בגרמנית. הוא אף התגאה שנתן את הרשות לשדוד את רכוש היהודים ואת המחסנים הנטושים על ידי הרוסים. הגרמנים ירו ב"גיבור" בפומבי למען ידעו כולם ויראו שאין "הפקרות" תחת השלטון הגרמני. המעשה הזה הדהים את הגויים, והסדר בעיר ובסביבה הוחזר על כנו. מיד אורגנה מועצה עירונית ובראשה המהנדס וויניארסקי. בין חבריה היו כמה שהיו ידועים כשונאי ישראל מובהקים. הווטרינר ד"ר בביק נתמנה לראש המשטרה האזרחית. כך הושלט סדר בעיר. אולם מדי פעם "התחשבו" הגרמנים באינסטינקטים הבהמיים של הגויים. כך למשל תפשו הגרמנים צעיר יהודי, האשימוהו בהשתייכות לקומסומול, הכניסוהו למכונית ובמרחק של 12 ק"מ מהעיר הרגוהו. הדבר נודע לנו אחרי זמן-מה; שני יהודים – אברהם יעקב בורשטיין וגיסו אהרן שוסטר - הלכו למקום בו נפגע, לקחוהו משם והביאוהו לקבורה.

ביום שישי, 11 ביולי (פרשת בלק), בשעה שמונה בבוקר, נודע לנו שפרשים גרמניים מבקרים בעירנו ו"לוקחים" יהודים לעבודה. חבריי לעבודה ואנוכי החלטנו לא לחזור הביתה באותו ערב. אברהם פרידמן, סיפר לנו אחרי כן את הפרטים שהתרחשו באותו יום בעיר והתבטא: "לימדו אותנו פרשת בלק!" הגרמנים ועוזריהם האוקראינים תפשו כששים יהודים והכריחום לנקות את הסוסים, התעללו בהם בכל מיני צורות, אילצום לבצע כל מיני עבודות פרך, ולסיום העבודה ציוו עליהם "לחקות" את הסוסים – ללכת בקצב הסוסים וגם לרוץ עימהם.

ב-2 באוגוסט 1941 נרצחו שמונה מיהודי העיירה. שמונה הנרצחים היו: נח בינוק עם אשתו היפה, נחמיה פישמאן, פסח בייריש עם בנו, קולטאטש - מנהל חשבונות לשעבר, אברהם יצחק סנדיוק (סנדלר) ואברהם קוּטֶן - סוחר פירות וחוכר גני פרי. במרוצת הזמן גם נודע לי מי הם הגויים שהלשינו עליהם וגרמו לרציחתם איתו יחד. אחרי כן גם נודע לנו ש"העבודה הנקייה" הזאת – רציחת שמונת היהודים, בוצעה אך ורק ע"י אוקראינים. בכלל מעטים היו הגרמנים בעירנו. השלטון היה בידי האוקראינים ובידיהם היינו נתונים לשבט או לחסד.

אבל ברור היה לנו דבר אחד; לרצוח על דעת עצמם לבטח לא יכלו. ומעשה הרצח האחרון נעשה בהחלט בהסכמתם המלאה של השלטונות הגרמניים. כמו כן גם הבנו שהאוקראינים לא יסתפקו ב"הצגה" אחת או שתיים וישתדלו להשיג מהגרמנים את "ברכתם" למעשים נוספים מעין אלה שכבר נעשו או אפילו שיעלו עליהם בהיקפם. נוסף לאי הוודאות הביטחונית סבלנו גם במובן הכלכלי. פשוטו כמשמעו, התחלנו להרגיש בחוסר לחם. מי שהיה לו קמח אפה את הלחם בעצמו. הבעיה הייתה להשיג קמח, שמחירו עלה מיום ליום. האיכרים סירבו למכור קמח או גרעיני תבואה בעד כסף. הם דרשו חפצים שונים הן בבגדים והן ברהיטים ותאבונם הלך וגדל. משפחתי הייתה נתונה אז במצב די קשה. לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות קמח, לעומת זאת היו לנו תפוחי אדמה משלנו.

ביום שישי 22 באוגוסט, ערב ראש חודש אלול תש"א התפללתי בשטיבל הסטפנאי והנה ראינו על הכביש מכוניות נעות מכוסות ברזנט ובהן גרמנים והן מתקרבות למרכז העיר. מיד הבנו שדברים בגו. במשאיות כאלה היו חוטפים יהודים לעבודה או מעבירים אותם לכיוון "בלתי ידוע". את התפילה כבר לא סיימנו וחיש מהר התפזרנו איש איש לביתו או למחבואו.

לפני שהחלטתי לעשות משהו נכנסתי הביתה. מצאתי שם אורח. היה זה קוז'מה, פועל צעיר מהכפר מוסטישטש, 8 ק"מ מעירנו. הוא וכל בני משפחתו עבדו אצלנו לפני המלחמה והיינו מיודדים מאוד. בזמן האחרון לא ראיתיו אולי במשך שנה. על כן התפלאתי מאוד לראותו בביתי. והנה חזרה בתיה [אשתי] מגינתנו, בידיה הרועדות החזיקה סל תפוחי אדמה ופניה היו חיוורים ומבוהלים ובפיה בשורת איוב: "הגרמנים באו וכולם בורחים מן העיר!". היא פנתה לקוז'מה וביקשה אותו שייקח אותי: "קוז'מה, קח את איצקה!". בשם זה הייתי ידוע בין הגויים.

קוז'מה לא סירב, אבל הוא הציע שקודם יצא לבדוק את המצב והוא גם היה סקרני לראות את הגרמנים, כי טרם ראה אותם. לכפרו עדיין לא הגיע אף גרמני. בקושי הצליחה בתיה לשכנעו שידחה את תוכניתו לראות את הגרמנים לימים יותר נוחים ו"ייקח" אותי איתו מיד, כי הסכנה גדולה, חבל על כל רגע. קוז'מה נענה לבקשתה של בתיה וכמו כן קיבל את עצתה ללכת בדרכים צדדיות כדי שלא ניתקל בדרך בגרמנים, כי פגיעתם רעה. נשקתי לילדים ונפרדתי מאשתי והלכנו. רק יצאנו את העיר והגרמנים העמידו משמרות על כל הדרכים כדי למנוע מהיהודים לברוח.

הגרמנים קראו לשמואל וורבליה, יושב ראש הוועד היהודי, וציוו עליו ללכת עמם מבית לבית, אבל ברוב הבתים לא נמצאו הגברים. שמואל השתדל לנמק היעדרות הגברים בכל מיני תירוצים, ובין היתר – שהם עסוקים כעת בכל מיני עבודות ציבוריות, אבל הגרמנים לא כל כך האמינו לדבריו ואמרו לו בכעס גלוי ובהומור סארקאסטי: "אין דבר, מידו של היטלר בין כך ובין כך לא יברחו. היא תשיגם במוקדם או במאוחר". בהיעדר גברים בגיל העבודה "לקחו" גברים מגיל 16 עד שישים. נשים וזקנים מעל גיל שישים לא לקחו.

אבי ישב על יד גמרא [תלמוד] פתוחה ולמד. הגרמנים שנכנסו לביתנו לא נגעו בו לרעה ואמרו לו: "אתה לומד ביבליה [תנ"ך], יפה מצדך!" ועזבוהו לנפשו. לעומת הגרמני שלא נגע בשום דבר בבית השתדל האוקראיני להיות יותר קיצוני ממנו – הוריד את המזוזה והשליכה ארצה.

באותו זמן ישבתי בכפר מוסטישטש, חבוי בביתו של קוז'מה. לפי בקשתי הלך אחד מילדי המשפחה העירה להיוודע על המתרחש שם. כשחזר סיפר לנו, שלא יכול היה להגיע לביתנו, כי הגרמנים והאוקראינים שורצים שם על כל צעד ושעל, "חוטפים" יהודים מהבתים או מהרחוב ושולחים אותם לעבוד.

ביום שני 25 באוגוסט שלחתי שוב אחד מאחיו של קוז'מה העירה. הפעם הייתה השליחות יותר מוצלחת. הילד חזר, ובידו מכתב מאבי, ובו פירוט המאורעות שאירעו בעיר מאז ברחתי לכפר. 120 יהודים נרצחו. המצב עדיין רחוק מלהיות רגוע ומוטב שאמשיך להישאר בכפר. הוא מסר לי ד"ש מכל בני המשפחה, אבל שמותיהם של אהרן גיסי ובנו שלמה לא נזכרו. מיד הבנתי שמשהו רע קרה להם.

לקוז'מה היו חמישה אחים ושתי אחיות ומדי יום שלחתי אחד מהם העירה. לפעמים חזרו השליחים עם מכתב. לבסוף החלטתי לחזור הביתה. בשבת, ב-30 באוגוסט, לפנות ערב, יצאתי מבית האיכר. האיכר לא הסכים שאלך לבדי וציווה על בנו הקטן ארחיפ, בן השמונה, ללוותני.

גם בביתנו היה מחבוא, ובו ישבו כל הזמן שני יהודים, אבל אהרון ובנו שלמה הלכו לבית החרושת ללבנים בו עבדנו בזמן הסובייטים. המקום נראה מתאים כי היה קרוב ליער. שם היו גם בורות חימר, ואפשר היה להתחבא בהם במשך זמן רב. אהרון, בנו ועוד שני צעירים הסתתרו שם. לפנות ערב הלכו גויים מכפר ווייהושט מהעיר לביתם. הם עברו על יד בית החרושת וראו את המתחבאים. כנראה, שבנו של הפועל, אשר עבד אצלנו עשרים שנה ראה אותם והוא אשר גילה להם שבבורות מתחבאים יהודים. האיכרים הוציאו את היהודים והוליכום לגרמנים. הם יכלו אז בקלות לברוח, אבל חשבו שאם לוקחים אותם לעבודה, לא כדאי להסתכן ולברוח. את המסכנים הוליכו דרך הכפר אלקסיובקה, בו ישבו חמישים משפחות שעבדו אתנו במשך עשרים שנה. אף אחד מהם לא מצא לנחוץ לצאת מביתו ולהגיד לגויים המתעללים באומללים מילה אחת טובה: "מדוע אתם מתעללים בהם, במה הרעו לכם היהודים האלה?" בשמעי את הסיפור הזה הבנתי היטב את מימרת חז"ל "הטוב שבגויים הרוג!"- הווה אומר - הטוב שבגויים מוכן לצוות להרוג יהודים. אחר כך, במשך הזמן, נודע לי גם שם החוטף, ובהזדמנות הראשונה שהייתה לי, בחזית לטביה ב-12 באוקטובר 1944, הרגתיו במו ידי והספקתי אפילו ללחוש לו באוזן כשהיה פצוע: "דע לך, רשע, שזה בעד הדם הנקי ששפכת, בעד גיסי אהרון, בנו שלמה ובעד שני הצעירים ברוך ואייזיק אנגל". הוא ביקשני שלא יירו בו עוד ושיקחוהו לבית החולים. אמרתי לו: "אתה מוכרח לקבל את שכרך, את הכדור המגיע לך, ואחר כך אשלחך...!"

התפוסים שוכנו בבית פרצ'יק באחת החנויות והצפיפות הייתה גדולה. מספר התפוסים היה מעל ומעבר למספר הפועלים שהיו דרושים אז לגרמנים. על כן הבינו כולם שהסכנה רבה. התעללו בהם בכל מיני דרכים. בין היתר צוו לשיר "התקווה" ופרקי תהלים שונים ללא הרף. לשמואל וורבליה הייתה אפשרות לצאת חי מהסכנה אבל הוא לא ניצל אותה. הוא קיבל רשות ללכת הביתה וכשראו היהודים את שמואל יוצא מנקודת הריכוז התחילו קצת להתאושש ולהאמין שהכל יסתיים בטוב. שמואל נפרד מבני ביתו. נשק לילדיו, לבנו בן השלוש-עשרה ולבתו חסיה בת השמונה-עשרה, אמר להם שיזכרו שהם יהודים, וכשתהיה להם פעם היכולת, שלא ישכחו להתנקם באויבי עמנו. נשק למזוזה וחזר עם הגרמני, שליווהו למקום הריכוז. בלילה התקיים מעין משפט על החטופים בבניין בית המשפט הפולני לשעבר. בתוך בית דין ישבו שני גרמנים וחמישה אוקראינים. שלושה יהודים שוחררו. גם את וורבליה רצו לשחרר, אבל הוא לא הסכים בשום פנים ואופן ללכת הביתה ולעזוב את יתר היהודים לנפשם. לפנות בוקר הוציאו את היהודים ליער יז'ורקי, חמישה ק"מ מהעיר. הם הוכנסו לבור אחד ונורו. הגויים מהסביבה שמחו מאוד למחזה הזה ואמרו: "בכל זאת עושים משהו הגרמנים וידם לבטח עוד נטויה וינקו את עירנו מהיהודים!" היו גם אומנם מעטים, אשר לא יכלו להבין למה הגרמנים הורגים אנשים חפים מפשע. עם מותו של שמואל וורבליה לא היה אף אחד מהיהודים שיציגם לפני הרשות ולפני "הרשעות".

קטגוריה: עדויות מספרו של פנחס אורמלנד