Text Size

יישובים במרחב

משה פלטיאלי (פלוט)

ב-15 ביולי 1917 נולדתי בעיר קובל להוריי, רחל ויצחק פלוט. הוריי ציפו לבן במשך שנים רבות, שכן אחותי הבכורה ברכה הייתה בת אחת-עשרה בבואי לעולם. לפי הסיפורים הייתה ברית המילה שלי אירוע גדול ומכובד. אבא למד בבחרותו בישיבה המפורסמת של ה"חפץ חיים " בעיר רדין. הוא היה עילוי וקיבל סמיכה לרבנות, אך נתפס לרעיונות של תנועת ההשכלה. הוא קרא בהיחבא ספרי חול בעברית וברוסית, העריץ את הרצל ואת תנועת 'חיבת ציון' ואף חטא בכתיבת סיפורים ומסות בעברית.

אבי נולד למשפחה מיוחסת בעיירה קטנה, גלושא רבתא. אביו היה שוחט ובודק, והפרנסה הייתה בדוחק רב. כל בני המשפחה היו צמאי דעת. כמה מאחיו ואחותו עזבו את המקום הנידח והשתקעו באוקראינה וברוסיה הגדולה, ואילו אבי הגיע לישיבה הגדולה שבעיר רדין. הוא למד והשתלם בישיבה במשך שש-שבע שנים. כפי שסופר לי, אבי היה בעל חזות נאה ודמה להרצל בשל זקנו השחור והמטופח. לאחר שהשתקע בעיר קובל, היה לבעליו של משרד נסיעות לאמריקה. פרנסתו הייתה בשפע וביתו היה בית ועד לאנשי תורה ומסחר ידועים בעיר. בחגים ובמועדים היה גם עובר לפני התיבה בבית הכנסת, הן בשל קולו הערב והן בשל בקיאותו בסדרי התפילה. בשעות הפנאי היה גם מנגן בכינור להנאתו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נסגר משרד הנסיעות, והמשפחה נשארה ללא פרנסה. הוחלט, אפוא, לעזוב את קובל ולעבור לגלושא רבתא; בעיירה הקטנה גרו אביו של אבא וכל בני משפחתו. אני הייתי אז תינוק כבן שנתיים.

ב-1920 הופיעו לפתע בעיירה חיילי הגנרל בלחוביץ', מ"נערי" פטליורה שנלחמו נגד הבולשביקים הרוסים ושנאו יהודים. חיש מהר השתלטו על העיירה ופקדו על מספר גברים, וביניהם אבי, לאסוף סכום כסף מסוים מן היהודים בעיירה. יהודים רבים ברחו לאזור הביצות הקרוב; הגובים התקשו למצאם ולא יכלו לגייס את כל הסכום הנדרש. אבי ועוד כמה מ"הגובים" חזרו עם מחצית הסכום הנדרש. מיד הועמדו בשורה ונורו במקום. אבי היה בן ארבעים במותו. הוא נרצח ביום צום גדליהו, וביום הכיפורים שלאחריו נרצחו אנשים רבים נוספים; בין הנרצחים היו שני הסבים שלי - אבי אבי, ר' אבא שו"ב [=שוחט ובודק] פלוט, ואבי אִמי, ר' דוד שו"ב קמינסקי. הם מיאנו לברוח ביום הקדוש, התעטפו ב"קיטל" לבן ובטליתות וכך נרצחו.

קראתי לבתי בשמה של אִמי, רחל. אימא באה ממשפחות מיוחסות ומפורסמות, משפחות לוריא וסולובייצ'יק מהעיר פינסק. עיסוקן היה מסחר בעץ, מנסרות ושיט. אביה, ר' דוד, היה גאון בתורה ונחשב לעילוי בישיבות שלמד בהן. הוא התמחה בהלכות שחיטה בעיירה קאמין-ק, התאהב בסבתי ברכה שהייתה יפהפיית המקום, התחתן והשתקע בַּמָקום כשו"ב. הוא נרצח כפי שסופר לעיל בעת שביקר אצל בתו (אמי) רחל בגלושא רבתא.

אִמי נותרה אלמנה ויתומה בעצמה. היה עליה לגדל תינוק בן 3 וילדה בת 14. היא עצמה הייתה אז בת 32. בתחילה היא התפרנסה מאפיית עוגות בבית ומכירתן למכולת הכפר, ואחר כך פתחה מכולת קטנה ועבדה בה לבדה. חיינו בצמצום רב ובמלחמה מתמדת על הישרדות בעולם האכזר.

אִמי הייתה אישה יפהפייה, תמירה ובעלת עיניים כחולות. היא גם היתה חכמה, נבונה ותמיד מוכנה לעזור לנצרכים. אחותי סיפרה לי כי לאחר מות אבי רצו לשדך לה אברכים בעלי תורה ונכסים, אך היא סירבה. בקיץ 1942, בהיותה בת 55, הובלה אמי יחד עם כל יהודי גלושא רבתא בעגלות לעיירה קאמין-ק (מרחק של 25 קילומטרים); שם, בבית הקברות שמחוץ לעיר, ירו בכולם. סיפרו לי כי לפני מותה אמרה: "תודה לאל שהבן שלי איננו בין המתים."

אחותי ברכה הייתה אהובה עליי וקרובה אליי מאוד. היא הייתה בעלת כשרונות נדירים במתמטיקה, ומגיל צעיר לימדה בני נוער שהתקשו במקצוע זה. בתקופת מגורינו בקובל נשלחה על ידי אבינו ללמוד בגימנסיה הרוסית הממשלתית שבעיר, והתקבלה אליה בגלל הצטיינותה בלימודים ולאחר בחינות קשות למדַי.

כשהייתה בת 17 התאהב בה שמואל גרינברג (אחיו של ברל); הוא היה מורה בבית הספר העברי, והיא נישאה לו. אחותי הייתה יפהפייה והיו לה הרבה מחזרים. נולדו להם שני בנים, יצחק ואברהם; במותם היו בני עשר וחמש-עשרה. אחותי הייתה בת שלושים ושש במותה, והיא הובלה יחד עם משפחתה ועם אמי לגיא ההריגה שבקאמין-ק.

אני מסוגל לזכור דברים מגיל חמש ואילך. למדתי בבית-ספר יסודי פולני, ובשעות אחר-הצהריים למדתי בבית-ספר עברי. הצטיינתי מאוד בלימודים והעבירו אותי ללמוד בכיתה גבוהה יותר. תמיד הייתי הכי צעיר בכיתה. בהיותי בן ארבע-עשרה שלחו אותי לגימנסיה עברית בקובל. ידיד קרוב של אבא וחברו למשחק השחמט הפעיל את השפעתו, ונתקבלתי לגימנסיה ללא תשלום. מנהל הגימנסיה, כך התברר, למד באותה הישיבה שאבי למד בה. אשתו הציעה לי להתגורר אצלם. אחר כך עברתי לגור אצל דודתי, אחות אבי. היא הייתה די עשירה, ותמורת שהותי אצלה לימדתי את בנה את כל מקצועות הלימוד של בית הספר העממי. בשלב מאוחר יותר הפכתי עיסוק זה של מתן שיעורים למקצוע והתפרנסתי מכך. כך יכולתי להמשיך בלימודיי בגימנסיה. בעתיד תכננתי להשתלם במדעי היהדות ומחשבת ישראל בוורשה או בירושלים. היה עליי לגייס סכום גדול, ולכן עברתי לעיירה קאמין-ק ועסקתי בהוראת תלמידים לקראת כניסתם לגימנסיה העברית בקובל.

ב-1938 גויסתי לצבא הפולני והוצבתי ביחידת תותחי נ"מ. שנה לאחר מכן פרצה המלחמה, ונשלחנו לוורשה כדי להגן על תחנת הרדיו המרכזית מפני הפצצות מהאוויר. ב-3 בספטמבר 1939 נודע לנו כי בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה. ניסינו להגן ככל יכולתנו, אך ראינו כי אנחנו לא פוגעים במטוסים הגרמניים באמצעות התותחים הצרפתיים שהיו ברשותנו. מוורשה הִפנו אותנו מזרחה כדי שנגיע ללבוב ברכבת. לא הספקנו להגיע ללבוב. בברסט הפציצו אותנו המסרשמיטים [=מטוסי הקרב] הגרמניים. הלכנו ברגל עד שהגענו לסארנה. גם בסארנה הפציצו אותנו המטוסים הגרמניים. המפקד שלנו היה קפיטן גרבסקי; הוא בא מן הגבול שבין פולין לגרמניה והיה אוהד של היטלר. המפקד עזב את היחידה וברח הביתה. אנחנו המשכנו ללכת מסארנה לכיוון לבוב. לפני שהגענו לברודי, נכנסנו לעיירה רדזיווילוב. ראינו בשער זר ניצחון גדול עם כיסוי אדום. פגשתי שם יהודי, והוא אמר לי שבכל רגע ייכנסו הסובייטים; היהודים תלו לכבודם דגל אדום וחבשו סרט אדום על זרועם. יהודי אחד שאל אותי מאין אני. אמרתי שאני בא מקאמין-ק, ופניי מועדות ללבוב. הוא אמר כי הגרמנים יגיעו ללבוב, ויעץ לי ללבוש בגדים אזרחיים ולהישאר ברדזיווילוב.

החלטתי לחזור לקאמין-ק. בדרכי חזרה עברתי דרך רובנה. הלכתי ברגל על פסי הרכבת לקובל, ומשם לקאמין-ק. ברובנה גרו מתיישבים פולנים, והם ירו בחיילים שברחו מהמלחמה. אף אחד מהם לא ידע מה קורה, ואם ראו חייל פולני הולך לבד - חשבו כי הוא בורח מהמערכה וירו בו. לכן אמרו לי להתלבש כאזרח.

מקאמין-ק הלכתי לאִמי; היא הייתה בגלושא רבתא (בפולנית: ויילקה גלושא). בעיירה זו כבר היה משטר סובייטי. הקומוניסטים בעיירה ביקשו ממני לעזור להם, כי הייתי אדם משכיל ובוגר תיכון. אמרתי להם כי אני לא יודע רוסית. למעשה הייתה לי אחות שלמדה רוסית בגימנסיה בזמן שלטון הצאר, והיא לימדה אותי. הם הציעו לי את תפקיד מנהל הביטוח הממשלתי במשרד הפיננסים שבעיירה לוביישוב, ואני קיבלתי אותו.