Text Size

פנחס אורמלנד - קטעים מספרו

תחת שלטון הסובייטים

בחלומותינו הבהירים ביותר לא היינו יכולים לחלום שהגאולה תבוא בצורה כזאת ובמהירות כזאת. אנו היהודים ראינו בהתפתחות עניינים זו נס מהשמיים, כי איך שלא יהיה הבנו ששלטון הסובייטים עבורנו הוא הרע במיעוטו.

ועל כן הייתה שבת זו בספטמבר ל"שבת הגדול" אצלנו. ה"צבא האדום" נכנס לשטחים המזרחיים של פולין שגבלו עם רוסיה הלבנה ועם אוקראינה כצבא משחרר והיחס של החיילים לאוכלוסייה האזרחית היה מצוין. הם לא פגעו בשום דבר והיו אדיבים מאוד. חילקו ממתקים לילדים, באו בדברים עם כל אחד, סיפרו על הנסים והנפלאות בארץ החופש והדרור, בה כל אדם נושם לרווחה, בה אין משעבדים, אין אדונים ואין עבדים. אומנם בימים הראשונים היה על ה"צבא האדום" להילחם עם קבוצות חיילים פולנים, שהתבצרו ביערות או בביצות פולסיה ולא רצו להשלים עם בואם של הרוסים. הם ראו במעשה הרוסים נבלה גדולה. עשו – כך אמרו – יד אחת עם הגרמנים, כדי להביא סוף לקיומה של פולין. לולא פלישת הרוסים, היו הפולנים יכולים להילחם זמן רב נגד הגרמנים, להתארגן, ולהציק לאויב, ובינתיים היו באים בעלי הברית של פולין ועוזרים להם.

ביום שני, אחרי יום הכיפורים, בא אלינו אדון זאוודסקי, מפקד המשטרה הפולנית בעיר ושאל : "מיהו האחראי למטבח?" [מטבח להזנת הפליטים שהוקם בעיירה]. כל אחד שנשאל פחד לענות, כי כולם הכירוהו כשונא ישראל וכאדם קשוח מאוד ובפרט בימי חירום. לבסוף מצאוני. קצת מפוחד אמרתי לו, שאני בעל-הבית, בו נמצא המטבח. והוא היה קצת נרגז ונרגש והמשיך לדבר: "אבל לי נחוץ האחראי למטבח!" וכששמע שאני גם האחראי לפעולת המטבח נרגע ואמר: "יש לי אליך בקשה. היות ואתמול היה קרב קשה בין הצבא הפולני ובין הצבא הרוסי והובאו הרבה פצועים לעירנו, והם ללא אוכל וללא מים, הרי משאלתי היא שאנשיך יטפלו בהם". אחרי ששמעתי את דבריו הוקל לי קצת ונשמתי לרווחה. אנשים, שעמדו בצד וראוני משוחח איתו, אמרו לי אחרי–כן, שפני היו לבנים כסיד, וחששו פן יפגע בי לרעה.

כשנרגעתי הסברתי לזאוודסקי שאנו עוסקים קודם כל בפליטים בריאים, ושנית לא נוכל לבדנו לעמוד בעומס כזה, על כן עצתי שגם הוא ילך לקראתנו ויעשה כמונו ויארגן אנשים למבצע החשוב הזה. בהמשך השיחה, הבנתי שאין לי כלל וכלל מה לפחד מפניו. אין כל חשש ששרידי הצבא הפולני, הנאבקים פה ושם ברוסים, יוכלו לעמוד נגד הכוח הסובייטי האדיר, ועניינם אבוד, והרוסים עומדים בכל רגע לבוא גם לעירנו. הבנתי שתקופת גדולתו של מר זאוודסקי כבר פגה ואין ביכולתו עוד להפיל את חימתו על תושבי העיירה. על כן המשכתי לשוחח איתו כשווה עם שווה: "אתם, הפריצים הנכבדים, צריכים להתבייש, אם אתם צריכים לפנות אלינו החלשים והמעטים. אנו העניים והמעטים הצלחנו להתארגן ולגייס צעירים בעלי רצון טוב כמו אורמלנד, רויזן, ווייסמן, קלורמן ואחרים ללא אסיפות וללא דרגות ופקודות ואנו מסוגלים לעזור למאות פליטים ומצילים אותם מחרפת רעב. וכי פריץ גדול כמוהו אינו יכול לעשות דבר דומה, כפי שאנו עשינו, ועליו לפנות אלינו בבקשה שנעזור לו?"

זאוודסקי לא אמר מילה, והסתלק אבל וחפוי ראש. כניסת הסובייטים לעיירתנו הייתה מרגשת מאוד, ואנו היהודים נשמנו לרווחה. הימים הראשונים היו בעינינו לימי חג. עמדנו ברחובות, הסתכלנו בחיילים הבאים, בציודם ומדיהם. הופעתם הייתה מכובדת מאוד ובכל התנהגותם הפגינו את ידידותם לאוכלוסייה האזרחית. עם רבים דיברנו אפילו באידיש. רבים מצעירינו התחילו לענוד סרטים אדומים והיו בן-לילה למיליציונרים רוסיים, שומרי סדר ומילאו כל מיני תפקידים שהצבא הטיל עליהם.

המשטר הסובייטי התבסס די מהר בעיירתנו: הוקמה מועצה עירונית (גורסובייט); נקבעו ועדי הפועלים במקומות העבודה והועד הפועל של האזור (רייאיספולקום); הוקמו מוסדות כלכליים כגון "רייפוטרבסיוז" (הגוף הכלכלי הדואג לצרכיה הכלכליים של האוכלוסייה, מעין "המשביר" שלנו בארץ) וצרכניות וארטלים – קואופרטיבים של עובדים במקצועות שונים. הייתה עבודה לכל מי שרצה.

בימים הראשונים נאלצו החנוונים לפתוח את חנויותיהם (לפני שחוסלו והצרכניות באו במקומן). ומה התפלאנו כשבולמוס של קנייה אחז את "החברים מהמזרח". מצאנו סתירה בין סיפוריהם על חייהם בגן-העדן הקומוניסטי ובין מעשיהם. אם כל כך טוב להם – למה הקניות האלה בממדים עצומים. גם מצרכי אוכל היו קונים כמו אנשים הבאים אחרי רעב ממושך. הלהיטות הזאת לבגדים ומצרכי מזון אמרה לכולנו "דרשני!" לאט לאט נעלמו מהנוף הרגיל החנויות ובמקומן באו הצרכניות עם מלאי הסחורה המוגבל. מנשה וויסגרוז, סנדלר במקצועו, נתמנה למנהל של צרכניית כל-בו, ויצחק אברך מקובֶל – למנהל צרכניית מכולת.

לכאורה הכל טוב ויפה, ובכל זאת עבר על יהודי העיירה משבר קשה. רוב היהודים היו סוחרים, חנוונים זעירים ורוכלים. לכל אלה היה די קשה "להסתדר" במשטר החדש ולהתרגל לצורת החיים החדשה. ובמיוחד סבלו האמידים לשעבר. הם היו עדיין מבולבלים ולא ידעו מה מחכה להם. ככל שהשלטון התבסס באזורים המשוחררים, כן היינו פחות בטוחים לגבי ה"מחר". אצל הפולנים הרגשנו תמיד מתי צפוי להתרחש פוגרום. אצל הגרמנים גם כן יכולנו לרחרח מתי צפויה "אקציה". אבל אצל הסובייטים קשה היה לנחש מתי יבואו לקחתך מהבית. הם היו אומנים במלאכה זו. היו שטחים ברוסיה שמהם גורשו מאות אלפי אנשים בן לילה באופן פתאומי, מבלי שאף אחד לא ציפה לזאת. ההכנות נעשו בקפדנות נפלאה. כמובן, שאחרי מעשה כזה, אחזו פחד ורעדה את האנשים, ואף אחד לא היה בטוח אם למחרת יימצא במקומו או יטייל כבר במרחבי המולדת הסובייטית.