Text Size

העיירה בבניינה - מן הזריחה עד השקיעה

מגל ופטיש מעל – 1939–1941

באביב 1939 הגיעה המתיחות שבאירופה גם לעיירה הקטנה, עיירה שנמצאה לרוע מזלה באזור הגבול. החל גיוס של אנשים ושל סוסים לבניית ביצורים. באופן זמני שיפר המתח הביטחוני את המצב הכלכלי - עקב העבודות הציבוריות ובניית הביצורים נמצאה עבודה בשפע ליהודים. במאי גברה המתיחות והייתה ללא נשוא. כולם ידעו כי פלישה גרמנית לפולין תביא לתחילתה של מלחמה עולמית שנייה. החששות והחרדה הביאו לביקוש רב לסחורות שונות. רבה של קאמין-ק, הרב פרלין, חזה את הסערה המתרגשת לבוא: "...הוא היה אומר לנו, שהשמיים מתכסים בעננים כבדים, ובמיוחד, אנו, היהודים, נסבול הרבה במלחמה הזאת התלויה מעל ראשינו כאותה החרב המתהפכת..." .

ב-23 באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית-המועצות. על פי ההסכם חולקה פולין בין גרמניה לבין ברית-המועצות, ונהר הבוג נקבע לגבול ביניהן. ב-1 בספטמבר פלשה גרמניה לפולין. ב-3 בספטמבר הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה הנאצית. החלה מלחמת העולם השנייה. ההמון בכיכר העיירה האזין בהתלהבות לנאומו של ראש המחוז; הלה אמר בביטחון גמור כי הצבא הפולני יכבוש את ברלין וימגר את שלטון הנאצים. הגיוס לצבא הפולני התנהל בקצב מזורז, וחיילי מילואים מכל כפרי הסביבה זרמו לרכבות בדרכם מערבה, לחזית. ברקע נשמעו נגינת התזמורת של מכבי האש ובכיין של אימהות, נשים וילדים. היהודים ידעו כי כל שינוי בסדרי עולם גורר אחריו פוגרומים, ולכן הם החלו לבנות מקלטים כדי להתחבא בהם בשעת הצורך .

למקום הגיעו פליטים יהודים בזרם שהלך וגבר וגדודים של צבא פולני מובס. אנשי העיירה נתנו לפליטים את בתיהם ודאגו להם למזון. בחצרו של פסח אורמלנד ארגנו מטבח הזנה לפליטים, מטבח שסיפק להם ארוחה חמה. רב העיירה התיר להביא מים ולבשל ביום הכיפורים כדי שתהיה סעודה חמה לכל הנזקקים בתום הצום. הוא אמר: "המצוות ניתנו שנחיה בהן ולא שנמות בהן!" .

בתחילה חשבו רבים לברוח מזרחה, אולם בתוך זמן קצר הגיעו הרוסים לווהלין ולעיירה. יהודי העיירה שמחו לבואם. הרוסים הקימו את מחוז (אובלסט) ווהלין; בירת המחוז הייתה לוצק, וקאמין-ק נחשבה לחלק ממנו. בכך נפתח פרק קצר בתולדותיה של הקהילה היהודית, פרק שהיה מעין מעבר בין השלטון הפולני לבין הכיבוש הגרמני והשואה. לנוכח השקט שהשתרר בגבול החדש בין ברית-המועצות לבין גרמניה נדמה היה כי הקהילה הקטנה תינצל מזוועותיה של המלחמה; ב-1940, לאחר תקופת רגיעה קצרה, הייתה גרמניה הנאצית עסוקה במסע כיבושים מזורז במערב אירופה ואחר כך בבלקן. במשך פחות משנתיים, עד למתקפת הפתע שהנחיתה גרמניה על ברית-המועצות ב-22 ביוני 1941, עברו יהודי קאמין-ק - בדומה לכל יהודי ווהלין - תהליך של סובייטיזציה בחינוך, בחיי החברה ובכלכלה. העיירה מנתה כ-500 משפחות יהודיות, כ-2500 נפשות, והללו היוו אז כמחצית מהאוכלוסייה בעיירה.

המשטר הסובייטי התבסס בעיירה במהירות. בהדרגה התבררה המציאות הקשה של הדיכוי והעריצות במשטרו של סטאלין. המסחר פסק להיות חופשי; במקום חנויות הוקמו צרכניות, ובהן היה מלאי קבוע מראש. תורים ארוכים השתרכו בפתחיהן. בכל מקום נפוצו מלשינים, חלקם יהודים, והללו מסרו את אחיהם לשלטונות. אנשים נשפטו לעונשי מאסר ארוכים ("שנים") ונשלחו לסיביר בגין כל עבֵרה, קלה או חסרת יסוד ככל שתהיה. רוב היהודים בעיירה היו סוחרים, חנוונים זעירים ורוכלים; לכל אלה היה קשה מאוד להתרגל למשטר הסובייטי. רכושם הפרטי של האמידים הוחרם, והם חששו מגירוש לסיביר. החינוך היהודי, הפעילות הציונית ולימוד העברית פסקו. הילדים נאלצו ללמוד בבית-ספר ממלכתי בשבתות ובחגים. כאשר רוב התלמידים לא באו ללמוד ביום הכיפורים נערכה חקירה, והחוקרים ביקשו לדעת מי השפיע על התלמידים לנהוג כך.

ב-כ"ב במרחשוון תש"א (1940) נפטר הרב פרלין, והידיעה על אודות פטירתו נפוצה בסביבה. יהודים וגויים ליווהו למנוחתו האחרונה. מסע הלוויה יצא מהשטיבעל של חסידי טריסק ועבר בדרך שאורכה כשני קילומטרים עד לבית הקברות. לפני מותו הביע הרב חששות כבדים מפני העתיד, וחזה פורענות איומה הקרובה לבוא . יום הלוויה היה יום אבל כללי לכל יהודי העיירה. מותו סימל את סיומה של תקופה, ויהודי העיירה חשו כי הם התייתמו.

חרדה ואי ודאות החלו לשרור בעיירה. אפילו הקומוניסטים "השרופים" הכירו בכך שהסכם ריבנטרופ-מולוטוב הוא רק צעד פוליטי, ואין ספק כי הוא לא יחזיק מעמד זמן רב. ידיעות חלקיות על התנגשות בין משמרות גבול גרמניים לרוסיים ושמועות על הכנות שונות שאין להן מקום בזמן שלום הגבירו את החרדה. רבים חלמו חלומות זוועה על הצפוי להתרחש . השקט והביטחון ששררו התערערו לחלוטין. ביערות הסתובבו אוקראינים שכינו את עצמם"זלנובצי" (ירוקים), והם רצחו רוסים, קומוניסטים, יהודים ואת כל מי שנשלח למלא תפקיד כלשהו עבור השלטונות - קניית בהמות או כל דבר אחר. בין הנרצחים היו גם שני יהודים.

במוצאי שבת, ה-21 ביוני 1941, האזינו כמה מאנשי העיירה לשידורי ה-BBC של דוברי הממשלה הפולנית בגולה. הדובר סיפר על ההכנות למלחמה בגבול שבין גרמניה לבין רוסיה. אנשי העיירה התקשו להאמין. הלוא במו עיניהם הם ראו כיצד מכרה ברית-המועצות לגרמניה חיטה וחמאה בהתאם להסכמי המסחר שנחתמו ביניהן בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב; הם ידעו כי באותה העת חסרו מצרכים אלה לאזרחי ברית-המועצות.