Text Size

עולם שנגוז - היהודים בווהלין

שארית הפליטה

בסוף 1943 נכבשה מידי הגרמנים קייב, עיר הבירה של אוקראינה. בראשית 1944 החל שחרורה של ווהלין. עד לסוף מארס 1944 שוחררו כשני שלישים משטח ווהלין, אולם הצבא האדום עצר את התקדמותו לכמה חודשים והשחרור של ווהלין הושלם רק ביולי 1944. לאחר השחרור החלו היהודים שנותרו בחיים לצאת ממחבואיהם, מן היערות ומיחידות הפרטיזנים שפורקו. עם היציאה מהיערות גויסו רבים מהם לצבא האדום, והם המשיכו להילחם עד לכיבוש ברלין ולסוף המלחמה. חלקם נפלו בקרבות שנמשכו עד לסיום המלחמה ב-9 במאי, 1945.

מספר הניצולים המדויק אינו ידוע. לפי הערכות ניצלו כ-3500 מיהודי ווהלין, כלומר כ-1.5% מכלל האוכלוסייה היהודית שהייתה באזור לפני המלחמה . מתוך 40,000 בורחים ומתחבאים ניצלו כ-9% בלבד. נטייתם הטבעית של השורדים הייתה לחזור למקום שיצאו ממנו, אולם עד מהרה התברר להם כי בכפרים ובכמה מהעיירות מרחפת מעליהם סכנת רצח מצד אנשי ה-UPA. חלק מן העיירות היו שרופות, ולא היה לאן לחזור. הניצולים החלו להתרכז בעיירות הנפתיות, ושם הם יכלו למצוא מחסה וסיוע של השלטון הסובייטי. בעיקר הם נמשכו לרובנה, עיר ששוחררה כבר בראשית פברואר 1944 והפכה למרכז ליהודי ווהלין. ברובנה התרכזו כ-1200 מהניצולים, והם החלו להתארגן כקהילה. נעשו מאמצים לחפש אחר ילדים שהוחבאו אצל גויים, להוציא ילדים יהודים מבתי-יתומים, לשחרר אנשים מן הגיוס לצבא ועוד. הקהילה עודדה ניצולים להעיד נגד פושעי מלחמה אוקראינים ופעלה לגידור קברי האחים. חלק מהצעירים שאפו לנקום ברוצחי היהודים, והתנדבו לגדודים המיוחדים שהקים הנקו"ד למלחמה ב-UPA.

הקושי להמשיך ולחיות בארץ רוויית קברי אחים, יחס השלטונות, קשיי השיקום וסכנת האנטישמיות – כל אלה המריצו את היהודים לעזוב את ווהלין. רובם יצאו במסגרת הרפטריאציה לפולין, וממנה המשיכו בנתיבי הבריחה וההעפלה השונים לארץ-ישראל.