Text Size

מסמכי הנצחה

אוקראינה, קיץ 2009- ישראל בן דור

באמצע החמסינים, נסענו, אשתי ואני, למסע בן שמונה ימים באוקראינה. הייתה זו סגירת מעגל לאחר שנים שבהן עסקתי ביחד עם אברהם ביבר בכתיבת ספר על העיירה קאמין-קושירסקי שבה נולד, על רצח היהודים שבה ועל הלחימה הפרטיזנית. לקחתי איתי לדרך את ספרו של ג'ונתן ספרן פוייר, הכול מואר (כינרת זמורה ביתן, 2003). לפני שנתיים ראיתי את הסרט והנה הגיעה העת לקרוא את הספר. גיבורו של ספרן, סופר יהודי אמריקאי, נסע לאזור וולין, אליו נסענו גם אנו וחיפש את תרחימברוד (למעשה טרוכנברוד או סופייבקה), עיירה שנעלמה וממנה לא נותר כמעט דבר, למעט אישה שאספה, מיינה ותייקה את כל השרידים. אזור וולין, המהווה כיום מחוז באוקראינה, היה חלקה המזרחי של פולין בין שתי מלחמות העולם. בקבוצה שבה נסענו היו תתי קבוצות של בני משפחה, לפעמים בהרכב של שלושה דורות, שבאו לחפש את הזיכרון ומה שיכול להעיד על העבר. אוקראינה עצומה בממדיה, כמעט פי שלושים מישראל בשטחה – שדות פתוחים לכל עבר, דרכים ארוכות לאין-קץ ויערות, יערות הגדלים מעצמם בכל מקום. בגיא של באבי יאר, בבתי הקברות של היהודים בעיירות בהן חיו, במחנות העבודה – עצים גבוהים צמחו ומחו את כל העקבות, או לפחות את רובן. לצד העצים, בלבוב ובמקומות אחרים, אנדרטאות כבדות משחם שחור וכתובות. המספרים בלתי נתפסים, טורי מספרים עולים ממאות בודדות לאלפים, לעשרות ולמאות אלפים. קשה לדמיין איך נמוגו כל האנשים האלה לכתובות על אנדרטאות שחורות. במחנה ינובסקה בלבוב, שער בכניסה ומאחוריו אין דבר: יער, ברכה ובה ברווזים. מאחורי המראה הפסטוראלי הזה מסתתרים הסיפורים הבלתי נתפסים שהביאו איתם בני הדור הראשון, שלושת הניצולים, בני השמונים ומעלה, שהיו איתנו בקבוצה. אוקראינה של היום האירה לנו פנים. כל מי שפגשנו היה אדיב וענייני. השפה אינה ידועה לרובנו כך שלא הבנו מה שאמרו לנו ובדרך כלל גם לא היה טעם לנסות ולדבר באנגלית. נדמה כי הארץ הגדולה והרחבה שקעה בתנומה והיא רק החלה להתעורר ממנה. בכפרים, עגלות רתומות לסוסים בדרכים מרוצפות אבנים, הם מראה שכיח. בשדות עדיין נראים קוצרים במגל ומערימים את הקש על העגלה בקלשון. זמן רב חולף עד שפוגשים כלי רכב והנהג עוקף טורי ברווזים החוצים את הדרך. לפעמים בתי היהודים נעלמו כליל, לבנים בודדות נותרו מתחת לצמחייה ירוקה. לפעמים הוקמה עליהם כנסייה ולפעמים הם נותרו ובני המקום גרים בהם. בבתי הכנסת, אם לא נחרבו, נעשה שימוש לצורך אחר. אחד מבתי הכנסת לשעבר, בעיירה קאמין-קושירסקי, משמש כבית חרושת לבשר חזיר. בכל זאת, סימנים של מלחמת העולם השנייה עוד נותרו פה ושם. בכניסה לעיירה קאמין-קושירסקי הוצב שלט: זהו אזור לחימה של הפרטיזאנים. בפגישה מקרית בכפר וידרטי, מצפון לקאמין-קושירסקי, פגש אברהם ביבר סופרת שכתבה ספר על הפרטיזאנים והכירה שני אחים שהצילו יהודים ונלחמו איתם. בכל מקום, בכפרים הקטנים מסביב לקאמין-קושירסקי, פגשנו מישהו שזכר וידע לספר. בכפר פנייבנו הראו לנו את רחוב היהודים לשעבר והוא כיום דרך עפר ומסביב ל"כיכר היהודים" לא נותר בית אחד על תילו. בכפר קטן אחר, מלה גלושא, פגשנו מורה להיסטוריה. בבית הספר בכפר 200 תלמידים בכיתות ה עד י'. אחת הכיתות היא של צוענים ובה תלמידים מכל הגילאים יחד. המורה להיסטוריה, כבן ארבעים, הראה לנו את המקום שבו נקברו תשעה עשר יהודים. לפני מספר שנים, כאשר נמצאו השלדים, הם הועברו לקבורה בגיא ההריגה המרכזי בקאמין-קושירסקי, בבית הקברות היהודי. ב- 10 באוגוסט 1942 אספו הגרמנים את יהודי העיירה ויהודים מהכפרים השכנים, העבירו אותם לבית הקברות היהודי, שבו נחפרו בורות וירו בהם למוות (כ- 2600 איש, מהם כ- 150 צוענים) בסיועם של שוטרים אוקראינים שעמדו מסביב. 600 איש נותרו בחיים עוד כמה חודשים. בתחילת נובמבר 1942 נאספו הנותרים. כמחציתם ברחו ליערות והיתר נרצחו ביריות.

במסע ראינו מקרוב את מפעל ההנצחה שהקים אברהם ביבר ביחד עם הניצולים יוצאי העיירה, לאחר שנפלה ברית המועצות וניתן היה להגיע למקום. בית הקברות היהודי, למעט שתי מצבות, נמחק. כאשר החלו עבודות במקום ונמצאו עצמות, נגרף העפר עם השלדים לגבעה קטנה. ביוזמתו של אברהם ביבר הוקמו מצבות בשלושה אתרים בעיירה: בגיא ההריגה העיקרי, באתר ביער שבו נרצחו מאה גברים (ובהם אביו של ביבר, ב- 23 באוגוסט 1941) ובגטו שהוקם בעיירה. בטקס שערכנו באתר העיקרי אמר ביבר את הקדיש ו"אל מלא רחמים" מהזיכרון. באחד החורפים, פגעה סערה במצבה והיא התנפצה לחלוטין. ביבר דאג לשיקומה, בסיועו של היהודי היחיד שגר כיום במקום, שאיננו מבני העיירה. בנסיעה ביערות ראינו מאות עצים שהוכרעו לארץ באחת הסערות. התארחנו בביתה של משפחה אוקראינית שהצילה משפחה יהודית, זוג הורים ושני ילדיהם והחביאה אותם במשך תקופה ארוכה. עד היום משתדלים הניצולים לעזור למציליהם על ידי משלוח כספים ותרופות. גם אברהם ניצול בזכותה של פולניה שהחביאה אותו במשך שלושה חודשים. תמיד היו גם אנשים אחרים. הקושי בכך שהם היו מעטים מדי והרצח היה יעיל להחריד ושיטתי. אולם עם האנשים הטובים האלה, אברהם היה שוב בבית, עם בני עירו, דובר את האוקראינית שהכיר מילדותו. כשחזר לעברית, היה שוב לישראלי המעורה בארץ ופתר תשבצים בקלות מפליאה, בשעות הארוכות בהן נסענו באוטובוס. בארוחת ערב חגיגית אצל משפחה אוקראינית למדנו לדעת שמהנדס בניין מרוויח היום באוקראינה מאה וחמישים (!) דולר. הבן הבכור הרחיק לכת עד סחלין שבמזרח ברה"מ לשעבר, כדי להרוויח את מחייתו ובא לבקר את הוריו עם משפחתו פעם בשנה. שמענו רבות על בעיות צינורות הגאז העוברים דרך אוקראינה ועל המחלוקת עם ברה"מ. גם על הרדיואקטיביות של צ'רנוביל שמענו ולמדנו לדעת שבאזור קאמין-קושירסקי מקבל כל תושב דולאר וחצי (!) לחודש כפיצוי עקב נזקי הקרינה. חזרנו לביתו של היהודי היחיד החי היום בעיירה (התיישב בה רק לפני מספר שנים) במכונית "מוסקוביצ'י" בת 39 שנים. כיצד נדחסנו, שלושה אנשים, למושב האחורי וכיצד נסעה המכונית- הרי זה נס ממש…בכביש הראשי בעיירה מכתשים גדולים. מההפצצות בזמן הכיבוש הגרמני בשנת 1941? לא יכול להיות…רק הכנסיות יפות להפליא, צבועות בכחול-לבן ומוכתרות בכיפות זהב דמויות בצל. למדנו גם את ההבדל שבין צלב קתולי לצלב פרבוסלבי. בכיכר העיירה בניין סובייטי אפור, שקירותיו מתקלפים. סגן ראש העיר קיבל אותנו, קבוצה מישראל שמנתה שמונה אנשים, בכיבוד שכלל שוקולד, קפה ווודקה. עיתונאי מהמקומון של העיירה בא לצלם אותנו, אך לא שאל שאלות כלל. האם תוכן הכתבה כבר נקבע מראש? …בכל זאת, הקרח נשבר בפגישה, אולי בגלל הוודקה. נישאו נאומים וסופרו בדיחות. אברהם דווידוביץ' [בן דוד, על שם האב] ביבר, התקבל שוב בכבוד מלכים בעיירה ממנה נמלט בעור שיניו. למחרת, כשנסענו בדרכי היער, סיפר שברח צפונה, ליערות, לפי עמודי הטלגרף. אוקראינה היא כיום ארץ ענייה בממדים שאינם מוכרים לנו. בשבת, בלבוב, זוגות בדרך לנישואיהם. לפי הפנים הצעירות נדמה שמדובר בבוגרי תיכון בלבד. במוזיאון העירוני, בחדרים העתיקים והמפוארים, חתנים, כלות וצלמים בכל מקום. בחלק אחר של המוזיאון, תזכורות מכאיבות לעברה הקשה של אוקראינה: מכונות ירייה, עיתונים ישנים, כרזות, תמונות של סטאלין. לא יכולתי להבין הרבה: הכול באוקראינית בלבד. בכיכר העיר, בגשם, עומדת אישה וחזיר לידה, מוצע למכירה. ככל ששהיתי יותר באוקראינה, איבדתי את העניין בספרו של פוייר: המציאות שפגשתי עולה על תחבולות הכתיבה המפוארות של הסופר. גם יהדות קיבלנו בשפע, כי הקבוצה הייתה מורכבת מחילוניים ודתיים. בעקבות הבשר הכשר, אכלנו בבית הכנסת של גאלינסקי בקייב. בערב שבת, בלבוב, השתתפנו בתפילה בבית הכנסת "צוֹרִי גלעד" ואחר כך סעדנו במקום ושמענו דברים מפי הרב והרבנית. במקום בית כנסת, בית ספר ופנימייה בחסות חסידות סטולין-קארלין. הרב התייחס בסבלנות רבה לשתי בנותיו, שהפריעו לו בזמן התפילה ואחר כך הלך כדי להשכיבן לישון והניח על ראשו שטריימל ענק מפרווה. למדתי לדעת שאסור, מבחינה הלכתית, לפתוח מטרייה בשבת ולכן חבריי הדתיים למסע, אנשי "הכיפות הסרוגות", נרטבו עד לשד עצמותיהם. היהדות המתחדשת באוקראינה היא יהדות חרדית המתחברת לזו שהייתה בעבר. ביקרנו בקברו של הבעל שם טוב, מקים החסידות, במז'יבוז'. מורה הדרך סיפר על החסידים היוצאים ליערות וצועקים לריבונו של עולם: טָאטֶע [אבא, ביידיש], ענה לנו!". ביום האחרון למסע ביקרנו בקברו של ר' נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב. קראנו את "התיקון" של הרב נחמן מברסלב ובו עשרה פרקי תהילים והנה- המילה "משגב" נזכרת כמה פעמים ובצורות שונות. בשיחה עם מישהי מארה"ב שהצטרפה לקבוצה, הגענו למסקנה שגם כדי להחזיק מדינה יהודית קטנה במזרח התיכון, כ"ציוני חילוני" לחלוטין, צריך הרבה מאוד אמונה ותעצומות נפש. אחר כך ערכנו טיול קצר בגן שהעניק הגראף פוטוצקי לסופיה אהובתו, שמוצאה היה מיוון. שמחנו מאוד לחזור להמולה המוכרת, לחום המהביל ולמציאות הישראלית שלנו. למדנו לראותה בצורה אחרת.

 

 

מקורות

אברהם ביבר וישראל בן דור, יהודים של יערות ואגמים, קהילת קמין-קושירסקי והסביבה (פלך ווהלין) (2007)