Text Size

מסמכי הנצחה

לא לנקום, אבל לזכור

מאמר מהעיתון 'ווהלין' מ-1995. נכתב על ידי ו. בוגדניוק, כתב העיתון.

ליד התמונות יש כותרת: "הזיכרון הביא אותם..."

צולם על ידי מ. ז'נצ'וק

לא לנקום, אבל לזכור

ידיהן השתלבו בחיבוק, השפתיים התחברו בנשיקה, דמעות עמדו בעיניהן. אחר כך הסתכלו אחת בפני השנייה ושאלו:

- איך את פה, וסה?

- ואיך את שם, מאשה?

המילים האלה לא נאמרו סתם כדי להפר את השתיקה הלא נוחה. מריה ג'וציק סיפרה לא פעם איך ביולי 1942 הכניסו את המשפחה שלה יחד עם משפחות אחרות יהודיות לגטו קאמין-ק, ואחר כך הייתה הוצאה המונית להורג. מאשה זו "נולדה בכותונת" (כלומר, היה לה מזל), והיא עצמה לא יודעת איך נמצאה מחוץ לאזור - בין הבורחים. אחר כך נשארה לבד עם האסון.

יום אחר יום שוטטה ילדה בת שמונה מבית לבית ומכפר לכפר מבלי לדעת לאן ללכת. בכפר קרפילובקה היו אנשים טובים שהאכילו אותה, דאגו לה לחום והחביאו אותה. הטיפול בילדה היתומה סיכן את כל מי שטיפל בה; היא גרה אצלם עד אשר נודע עליה לקרובי משפחה שהיו עם הפרטיזנים ביערות הקרובים, והם לקחו אותה אליהם. על זה היא סיפרה לא פעם בהיותה כבר בישראל.

וסה לא ידעה דבר על מאשה. פעמים רבות היא נזכרה איך הילדה הגיעה לבית שלה, מלוכלכת ובאפיסת כוחות. באותה התקופה שמאשה הגיעה לביתם, הן חיו ביחד כמו אחיות; שתיהן היו באותו גיל והתחבקו עם אימא אחת. וסה (ו. יא. דמיסרוק) הייתה נזכרת בזוועות: "איפה היא עכשיו מאשה? האם נשארה בחיים?"

לפני שנתיים חזרה מאשה לארץ אבותיה. יחד עם קבוצת תיירים ישראלים (תושבים לשעבר של ווהלין) היא הגיעה לביקור, מצאה את וסה וקיוותה לראות את המצילה - אותה האם שטיפלה בשתיהן. אבל לצערה האֵם לא זכתה להגיע ליום השמח הזה. ב-20 באוגוסט שוב נפגשו וסה ומאשה, השתיים אשר הצרה עשתה אותן לאחיות.

באותו היום היו הרבה פגישות נוגעות ללב בקאמין-ק. הנה בוכות ומתחבקות פולינה קרפניק ופניה סוקול; פניה בת השש מצאה אז מקום מבטחים אצל משפחתה של פולינה. לידם עומד בעלה אהרון - הוא מתלוצץ ואומר שלא הייתה לו אישה כזאת, אילולא הצילה אותה פולינה אוליאנובנה.

אגב, א. ג. סוקול עצמו היה במצב של סכנת מוות. אף פעם הוא לא ישכח איך ב-3 ביולי 1942 ריכזו הגרמנים והשוטרים המקומיים בגטו קאמין-ק מעל ל-3000 יהודים. הוא היה אז בן אחת-עשרה, והגיע גם הוא לשם יחד עם הוריו ושני אחיו. ביום הרצח ההמוני הם ברחו אל הפרטיזנים שהיו ליד הכפר וטלי באזור לוביישוב. הוא היחידי מבין שלושה אחים שנותר בחיים עד לסוף המלחמה - אח אחד נהרג בקרבות לשחרור ורשה, והאח האחר נהרג בביילורוסיה (רוסיה הלבנה) בהיותו בפרטיזנים.

23 אנשים מישראל ומארצות-הברית הגיעו לקאמין-ק בימי העצב האלה. אסירי הגטו הזה, הילדים שלהם ונכדיהם נאספו ב-20 לאוגוסט ליד בניין המועצה האזורית, ומשם הלכו אל מחוץ לעיר למקום הקבורה. במקום זה הוקמה מצבה ועליה הכתובת: "במקום זה באוגוסט 1942 הוצאו להורג 2600 אזרחים בני הלאום היהודי על ידי הכובשים הפאשיסטים הגרמנים ועוזריהם. יהי זכרם ברוך."

הגיעו לא מעט אנשים בני המקום וזרי פרחים בידיהם; בכך הם הביעו רגשות כבוד לחללים. א. ג. סוקול פנה לנוכחים והביע את תודתו על כך שאזרחי קאמין-ק דאגו להפוך מקום שנרצחו בו חפים מפשע למקום קדוש לכולם. אהרון אמר כי היהודים החלו להתנחל בקאמין-ק במאה ה-14. יחד עם האוקראינים המקומיים הם בנו את העיירה קאמין-ק, פיתחו את הכלכלה והעשירו את המורשת התרבותית; מעולם לא היו אויבים זה לזה. כאן המקום להזכיר כי ישנן ידיעות רבות על כך שיהודים רבים, וביניהם אלה שברחו מגטו קאמין-ק, היוו חלק נכבד מגדודי הפרטיזנים המקומיים.

אברהם דוידוביץ' ביבר סיפר בכאב כי באוגוסט 1941 לקחו הגרמנים כמאה יהודים, כביכול לצורך עבודה כלשהי, והרגו אותם. שנה לאחר מכן הם ריכזו את כל התושבים היהודים בגטו. ה-10 באוגוסט הפך ליום הטרגדיה של האזור. 2600 מבין הנלקחים מהגטו הוצאו להורג. המרצחים השאירו בחיים כ-600 איש לביצוע עבודות כלשהן; ביניהם היה גם אברהם דוידוביץ' ביבר. עם הזמן נודע להם כי הגרמנים ישאירו בחיים לא יותר ממאה אנשים, ואת היתר יהרגו. ב-2 בנובמבר לפני עלות השחר הם ארגנו בריחה המונית. כ-400 אנשים הצליחו לצאת מהעיירה, אך את רובם השיגו הרודפים. רבים נספו מקור ומרעב. כמה ברי-מזל הגיעו לגדודי פרטיזנים; ביניהם היו אברהם ביבר ושרה אחותו. האחים והאחיות שלהם, יחד עם האם והאב, היו קרבנות של הכובשים.

לפני הנוכחים נאם גם ראש המועצה האזורית של צירי העם, ר. א. קוחטיי. הוא הדגיש כי קבר אחים זה יהיה מקום קבורה קדוש עבור כל אלה שחשובים להם השלום והחירות בתקופה זו של בניית אוקראינה העצמאית. יחד עם זאת, המילים שנחקקו על המצבה מזהירות את החיים להיות זהירים וחשדניים; המתים הם אלה המזהירים את החיים להיות זהירים וחשדניים.

מעשים נאצלים בתקופה של שפיכות דמים נחרתים במיוחד בזיכרון האנשים. אחרי שביקר במקום ההוצאה להורג של קבוצת יהודים אחרת, יוסף דודוביץ' קרפוס הזמין אותי [את הכתב] לרכבו כדי לחזור יחד אִתו לקאמין קושירסקי. בדרך רציתי לשאול את יוסף דוידוביץ' [יוסף קרפוס שחי בזהות פולנית עם ניירות אריים] על מעשיו יחד עם הפרטיזנים המקומיים, אבל השותף לשיחתי נזכר במצילו - א. ל. סביטָשוּק.

איוון לזרוביץ' (סביטשוק) התגורר אז בחווה קטנה ליד הכפר מָשיב שבאזור לובומל. לילה אחד מישהו נקש על הדלת; אלה היו יוסף דוידוביץ' ואשתו ההרה. הם התחבאו אצל איוון זמן רב ככל שניתן, אבל קשה היה להסתיר מהשכנים את הלידה המתקרבת. זמן רב חשבו הגברים מה לעשות. יוסף עמד על שלו: "קח אותנו, איוון, לאן שתוכל. ואחר כך ננסה להגיע לפרטיזנים." איוון ענה: "טוב, אז ניסע כל עוד הסוס שלי יהיה מסוגל לנוע."

אחרי הרבה שנים שוב התארח יוסף דוידוביץ' אצל משפחת סביטשוק. הרבה רגעים מרגשים ניתן לציין מאותה הפגישה. אבל יותר מכול נחרת - לא רק בזיכרון, אלא גם בלב - איך הוא התחיל להתארגן לדרך, ואז בא אליו א. ל. סביטשוק ואמר: "יוסל'ה, נשמרו אצלי דברים שאתה השארת. קח אותם."

אחרי ששמעתי [הכתב] את הסיפור המרתק הזה, התנצלתי על השאלה העדינה והתעניינתי: "סלח לי, יוסף דוידוביץ', אבל נדמה לי ששם המשפחה שלך אינו יהודי. הכיצד?" "נכון, הייתי פעם ויצפרוכט. אבל כדי להינצל מהמרצחים נאלצתי להציג את עצמי כפולני ושמו קרפוס. ואתה יודע, השם הזה כל כך נכנס לי לנשמה עד שלא יכולתי לעזוב אותו. כי כאן בעצם נולדתי שנית בשם הזה. ככה החלטתי להישאר עם השם הזה עד לסוף חיי."

על עוד מצבה מונחים פרחים. זהו מקום הגטו של אז. הדיירים האחרונים שלו, כפי שסיפר א. ד. ביבר, הוצאו להורג ב-2 בנובמבר 1942. בצורה טרגית זאת הסתיים קיומה של הקהילה היהודית בקאמין-ק.

אולם למרות נסיונות המרצחים, קהילה יהודית של ניצולי קאמין-ק והסביבה חיה ופועלת בניו-יורק. אחד מחבריה הפעילים, א. ג. סוקול, סיפר כי הקהילה מארגנת קשרים עם ארץ המולדת של מייסדיה; ולא לצרכי רשמיות או אירועים חגיגיים, אלא לתועלת שני הצדדים. פרט לכך סיפר אהרון כי הוא הזמין אליו את יושב הראש של המועצה האזורית, ר. א. קוחטיי, כדי לסכם סופית את כל הפרטים של פרוייקטים עסקיים אשר יהיו מועילים לקאמין-ק.

בזמן הפגישות האלה נשאלה השאלה: מי הם המרצחים? הרי אף אחד לא קרא לעשיית דין, לנקמה. יותר מזה, אחת מאלו ששוחחתי אִתם אמרה: "אנו הגענו לכאן לא כדי לדרוש עונש על שנעשָׂה, אלא כדי להשתחוות על קברות יקירינו ולתת להם כבוד. ולגבי הרוצחים - אלוהים יעניש אותם בעולם הזה או בעולם הבא. אני חושבת כי גם המתים – לו היו יכולים - היו אומרים לנו לא לפעול לפי העיקרון 'דם בעד דם' ולא להרבות את הרשע על פני האדמה."

ו. בוגדניוק

כתב העיתון 'ווהלין'