Text Size

תחייה והנצחה

פמחס קרוין

עליתי ארצה ב-20 בפברואר 1933 וירדתי מן האונייה בנמל יפו. לפני העלייה ארצה הייתי בהכשרה ברובנה, ועליתי לארץ דרך איטליה.

משפחתי נשארה בפולין. אח אחד [שמואל] נפטר עוד כשגרנו בנסכיז'. האח שעיה, שען במקצועו, היה נשוי והיו לו שלושה ילדים - בת ושמה פרל ושני בנים, מאיר ויעקב. הוא התפרנס יפה מאוד. בזמן האקציה הגדולה הגרמנים רצחו את ילדיו והשאירו אותו ואת אשתו בחיים, כי היה בעל מקצוע. הוא הלך לאיכר כדי שיחביא אותו, ובדרך פגשו אותו איכרים ורצחו אותו. אשתו בילה ניצלה, נשארה בחיים והגיעה ארצה.

חיים היה אמור לעלות ארצה, אך לא עשה זאת כי אימא התנגדה. הרוסים גייסו אותו לצבא האדום. בדרך הוא ברח מהצבא. הם תפסו אותו ואמרו לו כי אם ינסה לברוח - יהרגו אותו. הוא הגיע עד חרקוב, יחד עם פישל לייזרוק ועם עוד מישהו. בחרקוב הייתה הפצצה והם נפצעו ;הוא נלקח לטיפול ומת מפצעיו. זה היה בשלהי 1941.

באנייה נסעו שלושה-ארבעה בחורים שהתגנבו אליה בלי סרטיפיקטים; הם חשבו שאיכשהו יוכלו להתגנב מבלי להיתפס. הם נתפסו והוחזרו אל החוף. ירדתי מהאנייה ביפו והגעתי לבית העולים שברחוב העלייה בתל-אביב; יָשַנו שם על מיטת ברזל. 'השומר הצעיר' שלח אותי לראשון לציון; שם הקיבוץ שלנו היה עלייה ב'. בראשון לציון עבדנו בפרדסים. היה שם ערבי שהכין "צלחות" - גומות להשקייה - מסביב לעץ. אנחנו החלוצים הצטרכנו לעשות את העבודה הזו כמו הערבים. התרגלנו לעבודה הקשה. לאחר זמן קצר עזבתי את הקיבוץ. בהמשך הם הקימו את קיבוץ נגבה בנגב.

הייתי בעל מקצוע והלכתי להסתדרות בתל-אביב. נרשמתי, קבעו לי סידור עבודה ושלחו אותי למקום עבודה. השיטה בארץ הייתה מודרנית יותר מאשר מה שלמדתי בעיירה. הגעתי לקבלן יחד עם פועל מארגנטינה; הסתכלתי על הפועל ולמדתי את העבודה. בתחילה רצה הקבלן לפטר אותי, אבל אני למדתי את העבודה בתוך יום והקבלן השאיר אותי. בכסף שהרווחתי קניתי שני כרטיסים להצגה בתיאטרון 'הבימה'.

לאחר שעזבתי את הקיבוץ, חיפשתי מסגרת חברתית. הצטרפתי לחוגים המרקסיסטיים שאורגנו על ידי חלק מחברי מפלגת 'פועלי ציון שמאל'. המנהיגים של החוגים המרקסיסטיים היו יצחק יצחקי ואברמוביץ'. הצטרפתי לתנועה כי חסרה לי הפעילות, והתנועה נתנה לי בסיס בארץ. למדו הרבה בזמן המפגשים ונערכו הרצאות מעניינות; יצחקי חשב שהוא יהיה לנין השני. גם הוצאנו לאור עיתון, ואנשי החוגים המרקסיסטיים נהגו ללכת ברחוב ולמכור את העיתון. התארגַנו בקבוצות וקיימנו פעילות תרבותית טובה מאוד. בין המשתתפים היו כמה קומוניסטים, וכמה מהם הצטרפו למפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל. הוויכוחים היו בין התומכים בסטליניזם לבין התומכים בטרוצקיזם . אחד הטרוצקיסטים היה יודין, ואילו אבני היה סטליניסט; יצחקי ניסה לפשר בין היריבים. באחד הימים הסניף הזה התפרק; חלק מהחברים נטשו ועברו למפלגה הקומוניסטית. החוגים המרקסיסטיים התקיימו מ-1933 ואילך, והופיעו ברשימות להסתדרות. נערכו פעולות שונות וגם הפגנות. בתוך האיגודים המקצועיים היו מפלגות.

עבדתי, הייתי חבר באיגוד המקצועי וגרתי בתל-אביב. הייתי מסור לתנועה; קבלן בניין הציע לי להיות עצמאי, אך כמרקסיסט בהשקפותיי התקשיתי להתחיל בעסקים.

עם הגעתי לארץ הצטרפתי לארגון 'ההגנה'. הייתי חבר בארגון ומילאתי את כל התפקידים שהטילו עליי. שלוש פעמים בשבוע יצאתי לשמירה באזור ולמדתי להשתמש בנשק.

ב-1938 התחתנתי.

במלחמת העולם השנייה הגיע הצבא הגרמני בפיקודו של רומל עד לגבול עם מצרים, והיו חששות שהוא יגיע לארץ-ישראל. אנחנו התכוננו לאפשרות הזו. יצחקי הִרצה מה צריך לעשות אם יכבשו הגרמנים את הארץ.

במלחמת השחרור לא גייסו אותי לצבא, כי הייתי בעל משפחה. היו לי כבר שני ילדים. לקחו אותנו לשמירה בלוד וברמלה אחרי שהן נכבשו. היינו יום בשמירה ויום בבית, והעייפות הייתה רבה. בוקר אחד ברמלה עמדתי עם אזרח, ונורתה עלינו במפתיע אש חזקה. תוך כדי כך הערבים נכנסו לעמדה ורצחו כמה אנשים. אחד האנשים הצליח לברוח.

בזמן חברותי בחוגים המרקסיסטיים, מפלגת 'פועלי ציון שמאל' קנתה שטח אדמה והתארגנה לבנות מעונות לעובדים. הם החליטו לבנות בתים, כי ההסתדרות עשתה זאת; הבתים האלה נמצאים ברחוב לביא ברמת-גן. הקימו שלושה בתים שנועדו למאה משפחות. הייתי חבר בוועד הבנייה. כל אחד מהחברים נתן כסף, ומכרו גם לאחרים. הדירות חולקו בהגרלה. אני הגרלתי דירה טובה בבית השני. הייתי חייב את רוב הכסף על קניית הדירה. עבדתי ברמת-גן כצַבָּע; ההסתדרות ארגנה קבוצות קבלניות, ובסך הכול התקיימנו בצורה טובה. רמת-גן הייתה אז מושבה, ואחרי המלחמה התחילו לבנות אותה בתנופה.

עבדתי בתל-אביב בבניין, בצבעות. הייתי בין הקומה הרביעית לקומה החמישית ורציתי לעבור מדירה לדירה; לא היה מעקה, ואני נפלתי דרך חדר מדרגות עגול. נפלתי במרחק חמישה סנטימטרים ממדרגה. באו הפועלים, הזמינו את 'מגן דוד אדום' ושלוש אחיות יצאו לבדוק אותי. הן ראו מהיכן נפלתי וצעקו לי: "אל תקום!" קמתי ונכנסתי לרכב. לקחו אותי לבית החולים 'הדסה' בתל-אביב. בא רופא לבדוק אותי. אמרתי לו שהכול בסדר. מכל מדרגה בלטו ברזלים, והם בלמו את עצמת הנפילה. לא נגרם לי נזק. חזרתי הביתה.

יש לי שני ילדים - בן ושמו מתי על-שם אבי, ובת ושמה פנינה. מהבן יש לי נכד ושמו תום, ונכדה ושמה ניצן. יש לי גם נינים. אחותי פנינה אינגברג הייתה פרטיזנית. היא עלתה לארץ ב-1947 והקימה משפחה; ב-31 בדצמבר 2003 נפטרה.