כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

דברים באזכרה למשפחת קלורמן

משפחה, חברים, ידידים ובני קאמין-ק והסביבה.

החודש הוא חודש שבט – עת לטעת "כי האדם עץ השדה", ועת לספוד לאהובינו שאינם.

השנה היא שנת היובל למדינת ישראל. טרם תקומת ישראל הייתה שואת עם ישראל.

ורק מספר שנים הפרידו – אולם שנים אלו היו ליובלות.

שנים שהיו לנצח. שנים שלעולם לא נוכל לשכוח.

שנים שהצורר הנאצי קם עלינו להשמידנו!

כל אחד מאִתָנו שהיה שם זוכר ולא שוכח.

ולאלה שלא היו שם - נטלנו לעצמנו את החובה והזכות להזכיר ולזכור ולא לשכוח!

בבואנו לכאן כולנו מתאחדים עם משפחותינו ויקירינו.

אנו זוכרים את הצחוק ואת הבכי של ילדים וטף.

את הפחד והאימה שנשקפו מעיני כולם – גדולים כקטנים.

את הגוף והשפתיים שהתחננו: לא רוצים למות – רוצים לחיות!

אולם לא היה להם שומע - גם העולם שתק.

אני זוכרת את המבט האחרון של אבי - ואני רק בת עשר וחצי - ואת מילותיו שאמר: "את צריכה לחיות, את תחיי! ואם אני אחיה, אני אמצא אותך. וזכרי, יש לך גם בן-דוד בפרטיזנים." אבי לא מצא אותי, אך צוואתו התקיימה; אני חיה - בן-דודי, אבא קלורמן הפרטיזן, מצא אותי.

והנה היום אנו ניצבים לפני מצבת זיכרון זו לקבר המשפחה, מצבה הנושקת לקברו של אבא קלורמן ז"ל. לאחר מאמצים מרובים הוא זכה לגלות את מקום רציחתם ולהעלות ארצה את ארונותיהם ועצמותיהם, 48 שנים לאחר שנרצחו. אצטט מדבריו של אבא [קלורמן] ז"ל באותו מעמד, בעת ההלוויה הגדולה: "אינני יודע אם עכשיו יהיה לי מנוח, אך אני שמח שזכיתי לעשות את זה." כולנו מאמינים כי נשא עמו זכות זו לקבר ישראל, ובין רגבי ארץ-ישראל שכה אהב טמונים יקיריו לצדו.

וכמו תמיד, במקום הזה פורצים לרגע קט רגשות חזקים ועמומים הנמצאים בתוכנו תמיד. והכאב והגעגועים והזכרונות ליקירינו גוברים - חסרונם טרם נשתכח מאִתָנו. התמונות רצות ונמוגות, רחוקות; פנים צעירים ששירת חייהם נפסקה, נגדעה בטרם עת. והצביטה בלב - תמיד!

לנו, מתי המעט, שיחק הגורל - שרדנו. אלוהים יודע בזכות מי ומה - אולי בזכות אלו שלא זכו!

זכינו להקים משפחות, לבנות בתים חדשים, להיות בין בוני הארץ הזאת, לחוש חיים חדשים פועמים בנו.

ובלבנו אנו מתפללים: אנא אלוהים, לא עוד.

שלא נדע עוד אבדן, שכול וצער. ותפילה אילמת - יובאו עצמות הקדושים לקבר ישראל.

נזכור:

"את האור הבודד שנצנץ ודעך

ואבד במחשך,

וקול שקרא וחדל ונדם -

להם אאזין עד עולם."

(ממילותיה של המשוררת פניה ברנשטיין)

מאשה וולפסטאהל (לבית דרייצין)