כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

פנינה אינגברג ז"ל

מכרים של בעלי באו וישנו אצלנו, ואמרו לנו כי יש דרך להגיע לארץ-ישראל. היה קשה לצאת מרוסיה. נתנו לנו אישור לחזור למולדת, לפולניה, ולכן יכולנו לעזוב. עצם השגת האישור הזה היה הישג גדול. עשר פעמים חצינו גבולות עד שהגענו לארץ.

הגענו ארצה רק ב-1947. בכל מדינה אמרו לנו לא לרוץ לגבולות, להישאר. אני זוכרת שהיינו באוסטריה. נתנו לי מיטה לישון בה. המיטה הייתה כל כך לבנה, ופחדתי להשאיר בה סימנים. כל הזמן ישנתי על הארץ. אחי, פנחס, זוכר דברים מלפני המלחמה. אני זוכרת רק את השואה. במשך השנים, עד לעלייה לארץ, הייתי ברוסיה - במינסק ובגומל.

לפני שעליתי לארץ, הלכתי לבית הקברות בקאמין-ק. במקום שהייתה בו ערמת עפר גבוהה בגלל גופות ההרוגים, היה רק שקע. בכל מקום שהרגו בו הרבה יהודים, הייתה גם קבוצה של צוענים. אין לצוענים מקום משלהם. הגרמנים ערבבו בכוונה בין יהודים וצוענים.

יש לי שלוש בנות. שתיים מהן פסיכולוגיות, האחת גרה בכוכב יאיר והשנייה גרה ברמת-חן. אני רציתי ללמוד ולא הזדמן לי, ולכן דחפתי אותן ללימודים.

לא קיבלתי פיצויים מגרמניה. בשנות החמישים התנגד מנחם בגין לפיצויים מגרמניה. הוא כתב אז בעיתונים: "אל תיקחו כסף בעד הדם שלכם". בזמן האחרון דווקא רציתי. אבל מי שלא קיבל אז, לא יכול לקבל היום. לא הייתי מסוגלת לספר לילדים על מה שקרה. עד לפטירת בעלי לא רציתי שהילדים יסבלו, ולכן לא סיפרתי.

פנינה אינגברג נפטרה ב-ו' בטבת תשס"ד (31.12.2003) ונקברה בבית העלמין שבחולון. בעלה זאב (זוסיה) היה מסגר מעולה. הוא היה מראשוני היהודים בגטו שרכשו נשק, וברח ליערות עם אשתו. זאב נפטר לפניה ונקבר בבית העלמין בחולון.