כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

אברהם ביבר

בקיץ 1945, עם גל העזיבה מברית-המועצות של בעלי אזרחות פולנית לשעבר ושיבתם לפולין, עברתי עם אחותי ועם קבוצת יהודים לפולין; משם המשכנו לבודפשט ואחר כך לאיטליה. הכול היה מאורגן על ידי ארגון "הבריחה". לאחר שהות של כמה חודשים בהכשרה ברג'יו אמיליה שבאיטליה עליתי ארצה עם אחותי באנייה 'אנצו סירני'. הגענו ארצה בט"ו בשבט תש"ו (17 בינואר 1946). הועברנו לעתלית, שהינו בה שלושה שבועות ואחר כך יצאנו בקבוצה של כחמישים איש לקיבוץ גשר שבעמק הירדן. בגשר שובצתי לעבוד כשכיר בפרדס של קיבוץ אשדות יעקב, פרדס אשר עמד להימכר לקבוצת גשר. העבודה בפרדס בימי הקיץ החמים של עמק הירדן הייתה קשה.

במשך שהותי במשק נשבעתי אמונים ל'הגנה', וכך צורפתי לפל"מ (פלוגת לילה מיוחדת) של עמק הירדן. התאמנו וחיכינו לבאות. לאחר החלטת האו"ם הגורלית ב-29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינת ישראל החלו מיד מאורעות גם בעמק בית-שאן. גויסתי כמלווה שיירות לחיפה ולתל-אביב. השתתפתי בהגנה על גשר בקרבות נגד הלגיון הירדני בסוף אפריל ובקרבות נגד הצבא העיראקי במאי.

באוגוסט 1948 עזבתי את הקיבוץ והתגייסתי לצה"ל. נפל בגורלי לשרת בחיל האוויר. גויסתי כטוראי, ולאחר גמר שירותי הסדיר הוחתמתי לשירות קבע בדרגת סמל. שֵירַתִּי בחיל האוויר למעלה מעשרים שנה והשתחררתי באוגוסט 1968 בדרגת סגן אלוף. במשך שירותי מילאתי תפקידי פיקוד ומטה שונים; כל התפקידים גרמו לי סיפוק רב וזיכו אותי בהערכה רבה מצד הממונים עליי. ב-1952 סיימתי קורס קצינים והוצבתי במטה חיל האוויר כשליש לראש מחלקת אוויר דאז, בוריס סניור ז"ל, ואחר כך כקצין מטה בענף אוויר 1. ב-1955 הוצבתי בכנף 1 (רמת דוד) בתפקיד מפקד טייסת מנהלה בדרגת רב-סרן. שֵירַתִּי בתפקיד זה כשלוש שנים עד לאוגוסט 1958. היה לי המזל לשרת תחת שלושה מפקדים - האלוף עזר ויצמן ז"ל, אל"מ גדעון אלרום ז"ל ואל"מ מנחם בר. עם מינויו של עזר ויצמן לתפקיד מפקד חיל האוויר ב-1958 מוניתי לתפקיד ראש לשכתו. היה זה תפקיד מעניין, רבגוני ומעורב בכל הנעשה בחיל. ב-1960 הייתי מפקד טייסת המנהלה בבסיס תל נוף. בשנים 1960–1963 הייתי ראש מכ"א 11 בשלישות הראשית. ב-1963 מוניתי לתפקיד ראש ענף חוגרים במפקדת חיל האוויר וקיבלתי דרגת סגן אלוף. ב-1966 אושרה לי שנת לימודים באוניברסיטת ירושלים, ובה סיימתי את לימודיי לתואר ראשון במִנהל ובהיסטוריה יהודית. לאחר גמר הלימודים מוניתי ב-1967 למפקד בסיס ח"א 3 ברפידים (ביר גפגפה) שבסיני. היה זה בסיס מבצעי בהקמה. עם סיום תפקיד זה ביוני 1968 השתחררתי משירות סדיר והמשכתי לשרת במילואים עד לשנת 1981. תם פרק חשוב בחיי.

באותה השנה חל אירוע חשוב נוסף בחיי. הכרתי עולה חדשה, רחל לבית גרבר, אחות במקצועה. החלטנו להקים בית בישראל. היא רעייתי ושותפה מלאה למעשיי ולהצלחותיי בחיים.

עם שחרורי מהצבא הוצע לי תפקיד ראש אגף כוח אדם בחטיבת אבן וסיד של חברת 'סולל בונה'. שימשתי בתפקיד זה ארבע שנים, ואחר כך מוניתי לראש אגף השיווק של החברה. ב-1975 עזבתי מרצוני את החברה ופרשתי לשוק החופשי. הצטרפתי כשותף בחברה לייבוא נייר ומוצריו. קיבלנו זיכיון מחברה יפנית לייבוא ולשיווק של נייר כימי (ללא נייר העתקה). העסק היה רווחי והתבססתי מבחינה כלכלית.

באמצע שנות השמונים עזבתי את החברה, וב-1990 יצאתי בשליחות ארגון הג'וינט לברית-המועצות כדי לסייע בחלוקת הסיוע ההומניטרי לערים לנינגרד (כיום סנט פטרבורג) ומוסקבה. עם פירוק ברית-המועצות והקמת מדינה אוקראינית עצמאית יכלו יוצאי קאמין-ק, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, לבקר בעיירת הולדתם. יצאנו במשלחת שכללה כעשרים וחמישה אנשים, לרבות קבוצה מארצות-הברית. איתרנו את מקום קבורתם של יקירינו, אם כי לא נשאר זכר לבית הקברות היהודי. סיכמנו עם השלטונות על הקמת מצבות בשלושה מקומות: מקום קבורתם של מאה קדושים שנרצחו ב-1941 (ערב ראש חודש אלול תש"א); מקום קבורתם של רוב הנרצחים הקדושים (כ-3000 נפש) בבית הקברות היהודי שנהרס ב- 1942; ובכניסה לגטו. ואמנם, כשחזרנו לאחר שנה היו המצבות במקומות שנקבעו. נערך טקס מכובד בנוכחות נציגי השלטון המקומי, והם הבטיחו לנו לשמור על המקומות.

בביקור זה עלה בידו של בן עירנו אבא קלורמן ז"ל לאתר את הקבר של בני משפחתו ושל בני משפחת דרייצין; הם נרצחו כנראה על ידי הגוי שהבטיח להחביא אותם. כעבור כמה חודשים הובאו שרידי הגוויות והעצמות ארצה לקבורה בטקס נאות בבית העלמין שבקרית-שאול. מאז אנו יוצאי העיר, בשיתוף עם משפחות קלורמן ודרייצין, מקיימים בכל שנה אזכרה במקום. כיום, בהגיעי לגיל הגבורות, אני פעיל בארגון יוצאי ווהלין בישראל כחבר הנהלה. כמו כן אני פעיל בארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, ומשמש כאחראי לארגון יוצאי קאמין-ק והסביבה.

לבסוף פונה אני לדור ההמשך, הצעירים בני הדור השני והשלישי ליוצאי קאמין-ק והסביבה, לבוא ולתת כתף בסיוע לארגון יוצאי קאמין-קושירסקי. אנו ניצולי השואה עשינו את שלנו, ועכשיו תורכם וחובתכם להמשיך בכך.