כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

ברל גרינברג ז"ל

נולדתי ב-1912 למשפחה מרובת ילדים בעיירה גלושא רבתא. הייתי הילד השמיני, בן הזקונים במשפחתי. העיירה נמצאת בין שתי הערים המפורסמות קובל ופינסק, והן השפיעו על החיים בה; קובל הייתה המקור הכלכלי-מסחרי ופינסק השפיעה על חיי הרוח והציונות. העיירה שוכנת במחוז פולסיה-וולין הגובל ממזרח ברוסיה הלבנה. ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובמהלכה עבר המחוז שלנו מידי הרוסים לידי הגרמנים פעמים מספר. שני הצבאות רוקנו את האזור מכל היבולים ומכל החי אשר היו לאיכרים, והדבר השפיע גם על קומץ היהודים שבעיירה.

עקב המלחמה והרעב פרצה בעיירה מגפת טיפוס והפילה חללים רבים, וביניהם היו גם הוריי שנפטרו בני 45 בערך. כך הפכתי להיות יתום בגיל צעיר. סבלתי רעב ומחסור. לא ידעתי מה זו ילדות ומה הם נעורים, אבל זו הייתה רק תחילת הסבל והיתמות.

ב-1920 כבשו הקומוניסטים הרוסים חלק גדול מפולין והגיעו עד לוורשה כמעט. הם שלטו רק במשך זמן קצר; המנהיג הפולני המפורסם יוזף פילסודסקי גירש את הקומוניסטים מפולין, כבש חלק מאוקראינה והקים את פולין הגדולה. אבל לפני כן שחרר פילסודסקי מבתי הסוהר את כל הרוצחים הרוסים, "לבנים" שונאי הקומוניזם ושונאי יהודים, הקים מהם גדודים ובראשם העמיד את ההטמן בלחוביץ'. הגדודים האלה פשטו על עיירות היהודים ועשו בהן שמות ופוגרומים. בעיירה שלי נהרגו 24 גברים ונשים, וביניהם גם אחי הבכור בן ה-24.

בהיזכרי בעיירתי ובחיי התרבות בה, אינני יכול לקפח את זכרה של העיר פינסק ואת השפעתה על העיירה שלנו. בזמן המלחמה גורשו יהודים רבים מבתיהם. בעיירתנו נקלטו כעשר משפחות מפינסק, וזוג מורים גר בביתנו. הפינסקאים היו כולם חדורי תרבות עברית וציונית, הם פתחו מועדון להתכנסות צעירים, לימדו אותנו עברית ושרו שירים בעברית ובאידיש. קמה רוח חדשה בעיירה. הם הביאו עִמם ספרים רבים בעברית ומכרו אותם. בחלקנו נפלו הספרים של אברהם מאפו – "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון". רוב בני הנוער ידעו לדבר עברית, והדבר חייב את ההורים להביא לעיירה מורים טובים.

בינתיים מלאו לי 17 שנים. לפרנסתי הייתי מורה מלמד בכפרים שסביב העיירה. יסדתי בעיירה את סניף 'החלוץ' והייתי בקשר עם אליהו וינר מהעיר לוצק, רכז מחלקת ההכשרה של התנועה. יצאנו כעשרה חברים להכשרה; אנו היינו היחידים שנשארו בחיים אחרי השואה, כי בינתיים קיבלנו אשרות עלייה. התחתנו בנישואים פיקטיביים כדי להכפיל את מספר העולים.

הגעתי ארצה לקיבוץ "הבחרות הסוציאליסטית" אשר בגבעת רמב"ם (כיום קיבוץ גליל ים). הייתי שם שש שנים. אז הכרתי את שיינדל זילברשייד ז"ל ממשק הפועלות אשר בנחלת יצחק. כעבור כמה שנים עברתי אליה לקיבוץ משמר הים (כיום קיבוץ אפק). הקמנו משפחה, נולדו לנו שלושה בנים מוכשרים והיינו מאושרים.

חיים, בננו השלישי, היה ב-1973 בן 19, חניך בקורס מט"קים. יחד עם כל משתתפי הקורס הוא הוזעק ביום הכיפורים כדי לבלום את המצרים שהצליחו לחצות את תעלת סואץ. העיר קנטרה הייתה מלאה מצרים; חיים נפל בהגנה על מעוז "מילנו" אשר על שפת הסואץ, ממזרח לקנטרה [רְאוּ עליו בפרק "לזכרם"]. שיינדל הייתה חולה במחלה ממארת. מותו של חיים זירז גם את מותה. מאז השתנו החיים בבית. דממת אבל השתררה, פסקו הנגינות והשירה, אבל ויתמות שררו בכול.

לפני מחלתי האחרונה ביקרתי עם קבוצת חברים מהעיירה בפולין. חיפשנו אחר שורשים, שרידים; מצאנו רק עיי חֳרָבות. גם בית הקברות של העיירה נחרש ונעלם, ובמקומו גדל יער עבות. כתבתי רשימות מהביקור הזה בפולין וברוסיה; קראתי לרשימות האלה "המסע אל האין".

כידוע, אין כניסה חופשית ליהודים לתוך שטחי הכיבוש אשר היו שייכים בעבר לפולין (חבלי ווהלין-פולסיה), ובפרט לעיירות נידחות. מארגני הטיול הגישו בקשה לשלטונות רוסיה להרשות לקבוצה קטנה של ישראלים לחפש את שורשיהם במקומות ילדותם.

למרבה הפלא, לאחר התכתבות ארוכה התקבל הרשיון. היינו קבוצה של גברים ונשים, מהארץ ומארצות-הברית, כולנו ילידי קאמין-ק והעיירות שבסביבתה. אזור זה נקרא עכשיו באוקראינית "פלך ווהלין-רובנה". העיר החולשת על כל השטח הזה היא לוצק. המוסדות בלוצק קיבלו הודעה על אודות "משלחת ישראלית" שאמורה להגיע, והם התבקשו לטפל בנו ולעזור לנו בכול.

וכך החל המסע. ב-5 באוגוסט, יום ראשון בערב, טסנו ב'אל על' וכעבור 3 שעות וחצי נחתנו בוורשה. מדריך ורכב של החברה כבר חיכו לנו והגענו למלון. עד למלון נסענו בחושך ברחובות ורשה. ברחובות היה אור קלוש ומעט מאוד מכוניות נעו בכבישים; אבל שדרות העצים והגנים היפים הנראים אפילו באור החלש, מחפים איכשהו על השקט והשיממון שברחובות.

למחרת בבוקר יצאנו ברכב של החברה לסייר קצת בעיר. הגענו ל"פביאק", בית הסוהר הידוע לשמצה בפולין. הכניסה ל"פביאק" הייתה גם אחת הכניסות לגטו ורשה, ולידה נמצאת האנדרטה המרשימה לזכר מרד גטו ורשה. היה קשה למוש מהמקום. הבטנו, צילמנו, וכל אחד מאִתנו שב והתייחד עם נפשו.

עזבנו את ורשה ונסענו לכיוון לובלין-מיידנק. הייתה זו עונת קציר השיפון (אין חיטה). משני עברי הכביש ניתן לראות בשדות אלומות מתייבשות בשמש. לאורך מאות קילומטרים לא ראינו אף קומביין. הם קוצרים במגל וחרמש, בדיוק כמו לפני 50 שנה. ליד כל בית ראינו משק פרטי לגידול תירס וירקות. הפרות והסוסים רועים באחו הנמצא על יד הבית. אפשר לומר כי פולין משתקמת. קינאנו בהם על היערות, המרחבים והנחלים.

והנה לובלין – עיר ואם בפולין היהודית. עם פלישת הגרמנים לפולין היו בלובלין קרוב ל-40 אלף יהודים. נסענו ברחוב ארוך וחיפשנו אחר שלט או אות יהודית, ואין. וככה, כאשר כל אחד שקוע במחשבות, הופיע השלט – מיידנק.

כשאומרים מיידנק על יד לובלין, משתמע מכך מרחק של לפחות כמה קילומטרים. לאמִתו של דבר מיידנק נמצאת בתוך העיר, על אם הדרך, בכביש הראשי. צד אחד של המחנה מוקף בתי קומות, ומהם אפשר להשקיף לתוך פנים המחנה. הכניסה למחנה מרשימה ומפחידה. הוקם שער גבוה בצורת חצי קשת, יצוק מחומר כהה שלא יכולנו לזהותו. השער לא מלוטש, אולי בכוונה תחילה; הוא מחוספס וסדקים הרבה בו. כלומר, אתה נכנס למקום אפור ומדכא. זו הייתה ההתרשמות הפרטית שלי. קדימה מהשער יש גדר בטון. בפנים רואים גל אפר גדול, כמה מטרים גובהו. את גל האפר מכסה גג בטון.

המדריך במחנה סיפר לנו כי מספר היהודים שהובאו הנה ונרצחו לא היה רב, אולם ערמת האפר מעידה אחרת. צריפי המגורים נשארו במקומם וכנראה שופצו כדי לקיימם. על הצריפים נשארו הודעות בשפה הגרמנית. הגענו לצריף שרֵפת הגופות. שישה תנורים. התנור בגובה מטר מעל האדמה. במרחק של שני מטרים מן התנור עומדת חצובה, וממנה ועד לפי התנור יש פח קעור ועליו אלונקה מברזל. על האלונקה הביאו את הגופה ודחפוה אל התנור. מהצד השני יצאו עצמות ואפר. באחד התנורים דולקת אש-תמיד.

יצאנו ממחנה מיידנק שבורים ורצוצים והמשכנו בדרך.

לפנות ערב הגענו לגבול הפולני-רוסי הנמצא על יד לובומל-קובל. במעברי הגבולות, המעבר הפולני-רוסי והמעבר הרוסי-פולני, בילינו כמה שעות. לפנינו היו כמה עשרות מכוניות שחיכו לתורן. רוב התיירות בין שתי המדינות מתנהלת דרך האוויר. הזמן עבר במילוי טפסים בפולנית וברוסית, בדיקת דרכונים וכו'.

לבסוף השתחררנו מהם ונסענו לכיוון לוצק. הגענו למלון בחצות. השם לוצק מעורר התרגשות בקרב אלפי בני פולין שעברו את ההכשרה בעיר וזכו לעלות ארצה. העיר יפה למדיי ואומרים כי היא גדולה. השפה השלטת היא אוקראינית. על המלון מתנוסס השם "אוקראינה" באותיות גדולות. משתדלים כאן למחוק את כל מה שהיה שייך לברית-המועצות. רק בפסלו של לנין עוד לא נגעו, אבל גם תורו ודאי יגיע בקרוב.

היינו בלוצק ארבעה ימים והתקבלנו במלון ביחס מיוחד. מכאן התחילו הגיחות לקאמין-ק והסביבה. כל בוקר חִכּו לנו 3 מוניות, ויצאנו למשימתנו דרך קובל – מהלך של 200 קילומטרים. הכבישים משובשים כי לא תוקנו במשך שנים רבות, אבל הנהגים הזריזים התגברו על כל התקלות. מכונית ה"וולגה" חזקה מאוד, ואם הנהג קיבל בבוקר קופסת סיגריות אז הוא מילא אחר כל בקשותינו.

בקאמין-ק עבר עלינו הזעזוע הראשון. הכיכר המרכזית עם בתי העץ נעלמה כליל, ובמקומה הקימו מרכז חדש של מוסדות - עירייה, מטבח פועלים ועוד. ראש העיר, כבן ארבעים, התגלה כאדם פתוח וסימפטי מאוד. הוא ידע על אודות בואנו והוביל אותנו לשני קברי אחים. אחד הקברים נמצא בבית הקברות הישן. בקבר אחים זה מונחים גופותיהם של שלושת אחיי, אחותי ומשפחותיהם; הם נורו במקום הזה יחד עם כל יהודי הסביבה. בית הקברות היהודי נחרש ונמחק מעל פני האדמה. ראש העיר הוביל אותנו לקבר אחים נוסף הנמצא בתוך יער; לא כולם ידעו על דבר קיומו של קבר האחים הזה. על שני קברי האחים ערמו תִלי עפר והציבו עליהם לוחות זיכרון קטנים: "נורו על ידי הפאשיסטים". כרגיל, לא צוין מי הם היורים. ראש העיר קיבל אותנו בעירייה והוגש לנו כיבוד יפה. הוא אמר כי הוא מבין ומשתתף בצערנו, ואף הציע לנו לבחור ועדה שתעמוד בקשר אִתו. הוא הבטיח כי אם בשנה הבאה תבוא משלחת שנייה, כבר יהיו לוחות זיכרון כתובים באידיש או בעברית. אחר כך הזמין אותנו למטבח הפועלים לארוחת צהריים.

בני העיירה קאמין-ק התרוצצו בעיר, חיפשו, זיהו כמה בתים של יהודים וחזרו אל האין.

מהעיירה שלי היינו שניים – אני וחברי יהודה קוטלר מגבעתיים. הצטרף אלינו מארגן הטיול, אברהם ביבר מתל-אביב, כדי לעזור לנו. הוא יליד קאמין-ק, שולט באוקראינית ובפולנית; בזמן הכיבוש הגרמני הסתתר אצל איכר, והוא מכיר היטב את כל הסביבה.

ביום חמישי ה-9 באוגוסט נסענו במונית מלוצק אל העיירה שלי, גלושא רבתא. כשלושה קילומטרים ממנה נמצא כפר ושמו גלושא זוטא, וגם שם הייתה קהילה קטנה של יהודים. נכנסנו לכפר הזה. איכר זקן סיפר לנו כי לא רחוק מהכפר ישנו קבר אחים של יהודי המקום, וקרא בכמה שמות מוכרים לנו. נכנסנו לוועד הכפר. הפקידה הצעירה הבטיחה לטפל בזה ולהקים על הקבר לוח הנצחה. התקדמנו לעבר העיירה שלנו. ליתר ביטחון לקחנו בדרך גוי כבן שמונים כדי שילווה אותנו. הוא הכיר כמעט את כל היהודים בעיירה וקרא בשמותיהם.

כבר בכניסה לעיירה נתקפנו הלם. השדרה היפה מימי הגרפים, השדרה עם העצים העבותים בני מאה השנה – איננה; במקומה ניצבו שתי שורות של בתים. הארמון של הגרף לובינסקי והגן המטופח אינם. נכנסנו לעיירה עצמה, יצאנו מהמכונית ועמדנו המומים. אולי טעינו? אולי זה לא המקום בכלל? ובכן, מהעיירה היהודית לא נשאר כל זכר. היא נחרשה כולה, ובמקומה הקימו יישוב חדש.

רק הכנסייה הפרבוסלאבית מתנוססת על מקומה בגאווה וצופה על החורבן. לפי מיקומה של הכנסייה ולפי כמה בתים שזכרנו, הלכנו לחפש את מקום בתינו. היה יום גשום, עצב בלב.

עמדתי מול המקום שעמד בו בית חלומותיי, בית שגדלתי בו ביתמות קשה עם עוד שלושה אחים ואחות.; בית שהיה מקום התכנסות לנוער בעיירה; בית שכל עניין תרבותי וציוני מצא בו את מקומו; בית שנגינת כינור ודיבור עברי נשמעו בו. כמו מתוך דחף נבואי כינסתי אז את הנוער ויסדתי את סניף 'החלוץ'. התכתבתי עם אליהו וינר מלוצק, הממונה על ההכשרות. ואכן, בגלל ידיעת העברית יצאו מיד כולם להכשרה וזכו לעלות ארצה. יצאתי האחרון להכשרה ונפרדתי מיקיריי ומעיירתי.

אבלים וחפויי ראש עזבנו את העיירה לכיוון בית הקברות. התקרבנו, והנה אין בית קברות ואין סימן לקברים; יער גדול משתרע לכל העברים.

היה לנו סימן מובהק: בית הקברות היהודי היה במרחק של 300-200 מטרים מבית הקברות הפרבוסלאבי. הלכנו שנינו ביער לכל הכיוונים ולא מצאנו שום זכר לקברים. עצים למעלה ועשבים גבוהים למטה. אמרתי "יזכור" לזכר אִמי ושני אחיי השוכנים בעפר המקום הזה. טפטף גשם, צעדתי כסהרורי; דימיתי לשמוע בלחש העצים וברשרוש העשב את קולם, ועדיין הלחש הזה מלווה אותי כל הזמן.

מלוצק יצאנו ברכבת לקייב. אחרי טלטולים ועצבנות הגענו סוף סוף לקייב. בוקר סגרירי ליווה אותנו בדרכנו למלון. קייב, עיר הבירה של אוקראינה, יפה מאוד ואין בה בית הדומה למשנהו. מעל הקירות בולטים כל מיני כרכובים, פיתוחים וציורים פרי דמיונם של הבונים. בכל הרחובות יש שדרות של עצי ערמון העומדים בירקותם המלאה.

הייתה שבת. יצאנו לטייל בעיר ברכב של החברה בלוויית מדריכה מטעמם המדברת אוקראינית, רוסית ואנגלית. היא הביאה אותנו לבית-כנסת. הגענו בזמן קריאת התורה. יצאנו לחצר, ובמשך כמה רגעים היינו מוקפים גברים ונשים שהתעניינו איך ניתן להגיע במהירות לארץ. הם רוצים לברוח מהר. ראינו את הפחד בעיניהם, אבל איך יכולנו לעזור להם? בבית הכנסת היו שלושה מנייני יהודים, והם התפללו בנוסח אשכנזי. הזמן דחק. עזבנו את בית הכנסת כדי להמשיך בסיור.

קייב מלאה כנסיות, וכל אחת מהן נקראת על שמו של אחד הקדושים שלהם. אוקראינה משתחררת מהקומוניזם השנוא וחוזרת לדת. אנחנו עוברים ליד אנדרטה של בוגדן חמלניצקי. המדריכה אומרת במבוכה: "אין לי מה להסביר, השם הזה ודאי אומר לכם הרבה...". ואכן, השם הזה מלווה אותנו עד להגעתנו לבאבי יאר. "לשם הזה ישנן הרבה גִרסאות" - אומרת המדריכה - "אבל מקובל כי המילה יאר היא עמק או בור". הגרמנים והאוקראינים לא הצטרכו לטרוח ולחפור בור מיוחד.

זהו עמק טבעי גדול שהכיל לתוכו את רבבות יהודי קייב; הריצו אותם דרך הרחובות היפים עד לבור וקטלום במכונות ירייה. הבור לא כוסה כראוי, והמוסדות בעיר לא הציבו במקום שום ציון. במשך השנים התגוללו במקום הזה עצמות אדם, ולבסוף התעוררה תרעומת בעולם על החילול הזה של כבוד המתים. רק אז הם התחילו "להתבייש" ולעשות משהו. הם גירפו את האדמה מסביב לקבר האחים, יצרו ממנה תל גבוה ועליו הקימו אנדרטה יפה המתנשאת מעל לכל הסביבה.

סביב התל בעמק שתלו פרחים והפכו את המקום ל"גן פורח". בפעם הראשונה בטיול ראינו על האנדרטה שלט באידיש במילים סתמיות: "אזרחי קייב שנהרגו על ידי הפאשיסטים"; וזאת על אף שידוע לכל העולם כי קבר האחים הגדול הזה הוא כולו על "טהרת הגזע היהודי". עכשיו תהיה קייב "עצובה"; אחרוני היהודים בורחים ממנה, ולא יישאר להם זכר בעיר. אמנם הם שונאים יהודים חיים, אבל יהודים מתים הִנם עסק מכניס.

מקייב טסנו במטוס קטן למוסקבה. המטוס מכיל 120 מקומות. הכיסאות לא מסומנים; עולים למטוס לפי קבוצות - שישה נוסעים בשורה, ובאמצע יש מעבר. הגענו למוסקבה, למלון "בלגרד". בעיר גרים שמונה מיליון תושבים והרחובות בולטים ברוחבם הרב. היינו יומיים במוסקבה. הספקנו לראות את הכיכר האדומה המוקפת כנסיות בעלות כיפות זהב. משום מה לא עורר בי הביקור במקום הזה שום התרגשות. בגלל אלפי התיירים שהיו במקום לא יכולנו לגשת קרוב לקברו של לנין. צילמנו את שמו מרחוק. המדריכה במוסקבה הובילה אותנו לכנסיה היסטורית מפורסמת המלאה תמונות קדושות במסגרות מוזהבות. כל הזמן צלצלו שם פעמונים. יצאתי מהכנסייה. יש לי רתיעה נפשית מכנסיות ומצלצול פעמוניהן. הם תמיד מזכירים לי הכנה לפוגרום... בכלל, מוסקבה מלאה בכנסיות, כל אחת יפה מקודמתה. לבסוף אתה נשאר אדיש כלפיהן. באחד הערבים ראינו באלט של יצירות צ'ייקובסקי; הבאלט התקיים באולם הקרוי על שמו. היה זה פיצוי על המחסור הגדול השורר במוסקבה – ברחובות אין אף חנות, לא קיוסק ולא דוכן. במשך שבועיים לא טעמנו עגבנייה, מלפפון או פֵּרות אחרים; כלל לא ראינו כי קיימים שם דברים כאלה.

ממוסקבה טסנו ללבוב והמשכנו כל הלילה בנסיעה לכיוון קרקוב. שוב עברנו את הגבול לפולין. רוב הדרך נסענו בחשֵכה ממש, בכבישים צרים ומשובשים. רק לפנות בוקר הגענו לקרקוב. גם פה לא התאכסנו במלון. הרכב שלנו חנה לא רחוק מן הקתדרלה המפורסמת הבנויה בצורת מבצר. בחצר רואים את האנדרטה של הגיבור הפולני הלאומי, קושצ'ושקו. בקרקוב התחלנו להרגיש בשינוי לטובה: האוכל במסעדה טעים יותר, הכלים יפים יותר ועם הקפה מגישים חלב. גם בקרקוב לא שהינו הרבה; מגמתנו הייתה אושוויץ.

ושוב, לאחר שעות רבות של טלטולים בדרכים הגענו לעיר ההריגה אושוויץ. היה יום קיץ יפה. המגרשים סביב המחנה המו אוטובוסים רבים, ואלה פרקו מתוכם את אלפי התיירים שבאו לבקר במקום. בגלל החופש הגדול באו המוני תלמידים עם מחנכיהם. המבקרים היו מארצות-הברית, קנדה ויפן. אין כניסה חופשית למחנה, קונים כרטיסים. לנו חיכתה מדריכה פולנית.

ובכן, הגרמנים הקימו באושוויץ עיר של ממש: רחובות עם בניינים מלבנים אדומות, כולם בעלי שתי קומות וחלונות קטנים. כל הבניינים אדומים כצבע הדם. בקצות המחנה יש מגדלי שמירה. כאן הביאו אותם, כאן מיינו אותם וכאן שרפום. במשך השנים הפכו את אושוויץ למוזיאון השואה. על אחד הבניינים יש שלט בפולנית: "בלוק המוות". אנחנו צועדים בעקבות המדריכה. אולם ארוך. חלונות ראווה, כל חלון אורכו כעשרה מטרים. מחיצת זכוכית מפרידה בין החלון והקהל. חלון ראווה של שיער, חלון של נעלי ילדים, חלון של תיקים, מזוודות וסלים, חלון של קביים, חלון ובו קופסאות ריקות של גז... מאות מצלמות מופנות אל החלונות, אחד דוחק את השני, כולם רוצים להנציח. הרבה נשים בוכות, אחרות נתקפות בתחושת קבס. המדריכה מתעכבת על יד מתקן קטן דמוי חבית, אבל בעל קירות ישרים. גובהו של המתקן כמטר וחצי, ללא מכסה, רוחבו כמטר ועשרים סנטימטרים. זהו "צינוק", מסבירה המדריכה. אין דלת למתקן, אלא חור בתחתיתו ברוחב גוף אדם. "רְאו," היא אומרת, "רְאו את הגאוניות של הגרמנים ואת שפלותם. את מי הם כלאו בצינוק הזה? שלד אדם אשר גנב פת לחם או לא גמר את מכסת עבודתו." כדי להיכנס לצינוק הזה היה האסיר מוכרח לזחול על ארבע כמו כלב למאורתו. האסיר לא יכול היה לשכב, אלא לכרוע על ברכיו או לעמוד במשך כל שעות מאסרו. רוב האסירים הוצאו מהצינוק הזה ללא רוח חיים.

זוהי אושוויץ. קשה לכתוב על אושוויץ בקצרה; צריך לראותה בעיניים. בסוף נכנסנו לחדר "יזכור". בתוך המרתף פריטים שונים של האסירים. למעלה, על שולי המרתף, נרות נשמה שהמבקרים מדליקים. מתקליט בקע קולו של חזן בתפילת "יזכור"; קולו עצור, שבור. בכי, התייפחות. גם המדריכה הפולניה (אולי יהודיה) בכתה.

יצאנו לאור. בחוץ השמש זורחת, אלפי התיירים ובני הנוער עולים לאוטובוסים. גם הם ודאי שמעו את ה"יזכור". היזכרו? אנחנו עוזבים את המקום. עוד 300 קילומטרים עד ורשה. אצה לנו הדרך להגיע בזמן למלון. ורשה, מלון "ורה". המלון מלא תיירים. באותו הזמן התאכסנו במלון 150 בני נוער מישראל. כולם בני קיבוצים אשר באו עם מדריכיהם ובכל יום נסעו למחנה השמדה אחר. בפעם הראשונה אחרי עשרה ימי מחסור אכלנו ארוחה אנושית. מתברר כי יש להם אוכל בשפע. בכלל, ורשה תוססת בשעות היום. אנחנו עוזבים את ורשה. בשדה התעופה מרוכזים כמאתיים ישראלים, מחכים בקוצר רוח לעלות למטוס 'אל על'. בזמן העלייה למטוס מקיפים את המטוס צנחנים פולנים ברובים שלופים, והם מחכים עד שיעלה אחרון הנוסעים. הם שומרים עלינו כדי שנוכל לבוא עוד פעם אליהם, לקנות כרטיסים לאושוויץ.

אנחנו במטוס שלנו, העיניים נוצצות משמחה. הדיילות מחלקות עיתון ערב. הלב נפעם מהאור, מהניקיון, מהאוכל הטעים, משמחת החזרה ארצה. המטוס נוחת בשדה התעופה בלוד, נוגע באדמה. אנחנו, חברי הקבוצה הקטנה, ראינו במו עינינו את העצב והשכול, את האין הגדול; אנחנו חוזרים אלייך, ארצנו הקטנה, ארץ עם יש גדול בכל התחומים, ומברכים אותך: ברוכה תהיי לנו לעולמי עד.