כעוף החול - תחייה, זכרון והנצחה

חסיה כנעני (לבית דוניץ)

אחד המשפטים הזכורים לי ביותר משנות העשרה שלי הוא שהאדם קיבל שתי מתנות: האחת היא היכולת לזכור והשנייה היא היכולת לשכוח. היום, כשאני כבר סבתא, נראה לי כי אני נטועה במרחב המתוח בין שתיהן.

הזיכרון החזק ביותר משנות ילדותי הוא קולה המייבב של אימא, קול שהיה מעיר אותי משנתי. הייתי מגיעה אליה בריצה ומוצאת אותה בוכה מתוך שינה. לעתים הייתה זועקת זעקות כבושות. ידעתי מה עליי לעשות - אימא ביקשה שבמקרה כזה אעיר אותה מִיד. היא הייתה מתעוררת שטופת זיעה, מבועתת, לרגע מתבוננת סביבה, מנסה להבין היכן היא ונרגעת. לאחר כל מקרה שכזה התפללתי וקיוויתי שתשכח את כל מה שגרם לה לסיוטים. השכחה הייתה מתנה שקשה היה להשיגה. בשלב זה לא סיפרה לנו אימא את קורותיה. שאבנו מידע מספרים שסיפרו על אודות השואה, מהעיתונות ומהרדיו.

בילדותי חילקתי את הילדים שהכרתי לשתי קבוצות: קבוצת אלה שיש להם סבים וסבתות, וקבוצה של חסרי סבים וסבתות. הייתי משחקת ומדמיינת לעצמי כי הדלת נפתחת, ואל הבית נכנסת "סבתא" - זקנה, כפופת גו, את כתפיה עוטף שָל [צעיף] מעוטר בפרנזים [גדילים], משקפי הראייה מכסים את סביבות עיניה, היא נשענת על מקל ומברכת בשלום בקול שבור ורצוץ. עד היום לא ברור לי מנין שאבתי את התמונה הזו. כעבור שנים, באחת מפגישותיי עם הגננת שלי, היא סיפרה כי קשה מאוד היה לה להסביר לנו - לילדים שנולדו אחרי השואה - את המושגים "סבא" ו"סבתא". האם הראתה לנו דמות של סבתא שנשארה חרותה בזיכרוני?

יום אחד, כשהייתי כבת שש, אמרה לי דודה מלכה ז"ל (אחות אבי) כי נולד לה נכד ראשון, ולכן היא סבתא. אני זוכרת את עצמי מביטה בה בחוסר אמון. איך יכול להיות שאישה צעירה ויפה, ללא משקפיים וללא מקל, תהיה סבתא? זמן רב העסיקה אותי השאלה הזו. היום, כשאני סבתא, אני מבינה את גודל ההפסד שלנו ואת עָצמת האָבדן ביתר שאת.

הזיכרון הטביע את חותמו על צורת החשיבה של אִמי ועל התנהגותה. אני זוכרת כי בכל פעם שהיה מתח בגבולות, או בימי מלחמה, הייתה אִמי אוספת את שיירי הלחם, מייבשת אותם ושומרת אותם בשקיות בד מבהיקות מלובן. "שיהיה," נהגה לומר. לא היה אדם שנכנס לביתנו רעב ולא קיבל אוכל. אני מדברת על סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. המצב הכלכלי היה קשה. לאחר שנים התברר לי כי היו לילות ובהם אימא הלכה לישון רעבה, אבל נתנה לאחרים. היא לא יכלה לשאת את המחשבה כי אנשים יישארו רעבים. היא ידעה מה פירושו של רעב. לא אחת קיבלה מעט מזון מאנשים זרים, אנשים שסבלו אף הם ממחסור.

כעבור שנים, כשהייתי כבר אם לילדים, אמרה לי אימא כי לעתים כל מה שהיא עברה בחייה נדמה לה כחלום רע, כמשהו שלא התרחש במציאות. איך אפשר להאמין כי בני-אדם יכולים לעשות את מה שעשו הנאצים ועוזריהם?

דומה היה כי אימא הצליחה לחצות איזשהו קו. אולי התרחקה מעט מן הזכרונות, אולי הצליחה להקים חומת מגן שתחצוץ בינה לבין הזוועות, אולי הייתה עסוקה בבעיות השגרה היומיומיות ואולי היה זה שילוב של סיבות. במבט לאחור אני מבינה כי הזיכרון היה זה שהניע את אימא להעניק לנו ילדות ונעורים נורמליים ככל האפשר, ללא מטענים של פחדים וסיוטים.

כדי להשיג זאת צריך להשתדל לשכוח, להתרחק מן הזוועות, לגרש אותן או להדחיק אותן. אני זוכרת את הבית שלנו כבית פתוח, מלא שמחת חיים; אני זוכרת אימא אוהבת, חמה, תומכת - אך ממעטת לספר על אודות עברה. קולות הזוועה

שהשמיעה בלילות דיברו יותר ממילים. בלילות הגיחו הזכרונות, חדרו מבעד לשמירה שהציבה ונגעו בנו.

עד היום אינני יודעת אם אימא לא רצתה לספר, לא הייתה יכולה לספר, או אולי הרגישה שלא רצינו לשמוע. משפט אייכמן היווה עבורי נקודת מפנה. האזנתי בעקביות לכל הדיווחים. לאט לאט הרגשתי כיצד אני מסתכלת על אימא באופן שונה. ברגע מסוים הבנתי כי אימא שלי היא בעצם גיבורה. עדיין לא ידעתי הרבה פרטים על מה שעברה, אבל ידעתי שהיא הייתה פרטיזנית לוחמת.

אם עד אז הייתה צריכה לבקש שאעזור לה, הרי שמאותה העת החל להתפתח אצלי הצורך לעזור ככל יכולתי ולהקל במעט. אינני יודעת באיזו מידה עשיתי זאת הלכה למעשה, אבל הצורך היה קיים. נשאבתי לתוך סיפורה של אימא יחד עם בני הבכור. רק כשהוא החל לשאול, לנדנד ולרדת לעומקם של פרטים ושל עובדות, נאלצה אימא לספר. הוא זה שקשר אותי לראשונה בקשר משמעותי לסיפורה של אימא. בתחילה היא סיפרה לו, והוא בא הביתה נלהב וסיפר לי על מעשי הגבורה של הפרטיזנים. לאחר מכן השתדלתי להקשיב יחד אִתו. בני גרם לזיכרון לצוף מחדש. הקשר המיוחד שנוצר ביניהם אז נותר איתן עד היום.

שמעתי את בני מספר את סיפור הסבתא לחבריו וראיתי אותם מקשיבים בעניין. אז הבנתי כי הזכרונות של אימא חשובים לא רק למשפחה. התחלתי להביא אותה לכיתות שלימדתי כדי שתספר. הזכרונות של אימא עזרו לי לחבר את תלמידיי לנושא השואה. הם האזינו לסיפורה בקשב רב, התעניינו ושאלו. בשיחותיי עם חלק מהם, היו שטענו כי את השיעורים האלה אינם שוכחים.

אימא חלתה ולא יכלה להגיע לבית הספר יחד אִתי. כשהגיע יום השואה הייתי נכנסת לכיתה, מבקשת מהתלמידים לסגור ספרים ומחברות ולהקשיב. סיפרתי את הסיפורים ששמעתי יחד עם בני ואת אלה שכבר "חלבתי" ממנה אני. ברור לי מעבר לכל ספק כי הלמידה בשיעורים כאלה הרבה יותר משמעותית מאשר שיעורי ההיסטוריה בנושא. הצלחתי להבין עמוק בפנים את משמעותה של מתנת הזכירה כאשר בני השתתף במבחנים ליחידה מובחרת. כשחזר הביתה שאלתי אותו מה עבר לו בראש כאשר היה לבד עם עצמו בתנאים קשים. תשובתו צמררה אותי. בכל אותו הזמן ליוו אותו הסיפורים של סבא אריה ז"ל - ממייסדי קיבוץ תל-יוסף בעמק יזרעאל - על אודות ייבוש הביצות, וסיפוריה של אִמי על הפרטיזנים.

באותו רגע, לראשונה, הגדרתי לעצמי בבירור את ההבנה כי הזיכרון מהווה את אחד המקורות העיקריים שאנו שואבים מהם את כוחנו. כוח זה נותן לנו את היכולת לבנות חיים בריאים ושלמים ולהקים משפחה, ואף היא מהווה מקור לכוח בונה. וכך שוב נוצר מעגל של חיים. ואם יש חיים טובים, אז יש בהם כוח להרחיק זכרונות זוועה - במידה זו או אחרת. כתוצאה מגילוי זה הבנתי כי אני חייבת לכתוב את סיפורם של הוריי. התחלתי. אינני יודעת מתי אסיים. דבר אחד אני יכולה לומר בוודאות: ככל שחולף הזמן ההזדהות שלי עם אימא הולכת ומתעצמת, הולכת ומעמיקה ומקשה על הכתיבה.