לזכרם

אבא שמואל קלורמן ז"ל

אבא קלורמן נולד בקאמין-ק. משחר נעוריו קיבל חינוך לאומי בבית הוריו. בגיל צעיר הצטרף ל'בית"ר' והחל לרקום את חלום העלייה לארץ-ישראל. אולם פרוץ המלחמה קטע את חלומותיו. בקיץ 1942 חיסלו הנאצים את היהודים שבעיירות פולין המזרחית לשעבר, וגורל זה נפל גם בחלקה של עיירתו.

אבא היה בין ששת הראשונים שברחו מהגטו ויצאו ליערות. בכוחות עצמם השיגו נערים אלה את הנשק הראשון. כדי להפחיד את האיכרים שהסתירו בבתיהם כלי נשק, גילפו ענפי עצים בצורת רובה; כך הפחידו את האיכר וכפו עליו לתת להם את הנשק שהחביא. בנשק החם שהיה ברשותם יצאו לנקום בכפריים אשר הלשינו על יהודים שהסתתרו, או רצחו יהודים בעצמם. פחד הנוקמים נפל על הכפריים, והם נרתעו מלמסור יהודים לשלטונות.

קבוצתו של אבא פעלה, תכננה וביצעה פעולות נגד הגרמנים. היא אף התמידה בפעולות נקם נגד משתפי הפעולה עם הגרמנים; הייתה זו הדרך הנכונה להרתיע אותם מלפגוע ביהודים שהצליחו להימלט מהטבח בעיירות הסמוכות וחיפשו מסתור ביער. למרות גילו הצעיר בלט אבא בקבוצה, הן בתכנון הפעולות והן בביצוען. מראשית דרכו כלוחם הוא הצטיין בכשרונו ובנועזותו.

בראשית החורף כבר מנתה הקבוצה שמונה-עשר אנשים; כולם היו חמושים ומצוידים בלבוש חם, והיה להם די מזון ואף סוס ועגלה. אולם הם ידעו היטב כי יקשה עליהם לשרוד כיחידה עצמאית בתנאי החורף הקשים. המזל האיר להם פנים; בוקר אחד, בשובם ממבצע לילי אל מחבואם שבעובי היער, נתקלו בחוליית פרטיזנים מיחידתו של קרוק - יחידה שבסיסה היה ביער קוחוב. הסתבר כי גם בקרב הפרטיזנים פשטו השמועות על קבוצת הנוקמים שהטילה אימה על הכפריים בסביבה. לאחר משא ומתן קצר צורפה הקבוצה למחנה קרוק.

דרכו של אבא כפרטיזן מן המניין הייתה רצופה בפעולות קרביות רבות מספור. בין הפעולות ניתן לציין חבלה בפסי רכבת, מיקוש רכבות שהעבירו תגבורות ואספקה מזרחה אל החזית, שרֵפת גשרים על דרכי המעבר שהקיפו את היערות, התקפה על תחנות משטרה ועוד. על הצטיינותו בפעולות אלו הוענקו לו עיטורי "הדגל האדום" ו"מדלייה למען הניצחון".

לאחר השחרור פנה אבא יחד עם כמה מחבריו לעיירה שנולד בה. הם נקמו את נקמתם בכמה ממשתפי הפעולה שהיו אחראים לרצח יהודים, לרבות בני משפחותיהם. לאחר מכן הגיעו אל העיר רובנה, שם התרכזו שרידי היהודים מווהלין ומפולסיה.

אבא היה מחלוצי תנועת "הבריחה" ומראשוני פעיליה. יחד עם אברהם לידובסקי יצא מרובנה לצ'רנוביץ' במטרה לבדוק את אפשרויות המעבר דרך גבול רומניה. הם הצליחו לארגן נקודת מעבר בגבול. לידובסקי חזר לרובנה כדי לדווח לאחיו אליעזר (לייזר) אשר ריכז את ענייני "הבריחה" באזור, ואילו אבא נשאר בצ'רנוביץ'. במהלך פעילותו במקום הכיר נערה שחרחורת ושמה זיסל, לימים אשתו ושותפתו הנאמנה לכל פעילותו. הזוג הצעיר יצא לרומניה, ואחר כך לאיטליה. אבא ריכז סביבו את אנשי 'בית"ר', וביחד הם הקימו גוף שטיפל בענייני "הבריחה". אבא היה תמיד דרוך לפעולה והלך לפני המחנה. הזוג הצעיר עבר לגור ברומא. דירתם הייתה למרכז שוקק של פעילי "הבריחה" – הם ידעו כי ימצאו במקום את מבוקשם. כאשר נולדה בתם ציפורה, היא הוקפה בחום ואהבה מכל באי הבית. שליח האצ"ל הגיע לאיטליה, ואבא הצטרף בלהט רב לפעילות נגד הבריטים.

אחרי שריכוזי הפליטים על אדמת איטליה החלו להתרוקן עקב עלייתם ארצה, העתיק אבא (יחד עם משפחתו) את פעילותו לרומניה. כאן נפתח בפניו כר נרחב לפעולה בקרב הנוער היהודי ברומניה. אבא וזיסל הניחו את היסוד לתאי האצ"ל ברומניה. הצעירים שעלו משם לארץ-ישראל, היו תגבורת משמעותית ליישוב היהודי בארץ.

הזוג קלורמן וילדתם הקטנה עלו לארץ אחרי קום המדינה. אחרי נסיונות התמודדות עם הקשיים בארץ, החליט אבא לנסות את מזלו בארצות-הברית. המשפחה היגרה לארצות-הברית, ולאחר כמה שנים קשות החלו לראות ברכה בעמלם. כל אותן השנים תכננו לחזור לארץ. עסקיהם הלכו והתרחבו, המשפחה גדלה והשיבה לארץ נדחתה; אולם לבסוף הם הגשימו את חלומותיהם, עלו ארצה והקימו את ביתם ברמת-גן. חבריהם הקיפו אותם באהבה, וביתם שקק חיים בדומה לדירה שגרו בה ברומא. אבא היה נוסע מתל-אביב לניו-יורק בתדירות של אחת לחודש ויותר; העסקים דרשו את נוכחותו במקום. אחרי שלקה בלבו הכבידו עליו הטיסות, והמשפחה חזרה לארצות-הברית. אבא היה לאדם אמיד. העושר לא שינה אותו ואת רעייתו זיסל, והם נשארו בתוך חוג מכריהם מן העיירה. אבא חש לעזור למי שנזקק לעזרתו. לימים הפך לנדבן קבוע, ויחד עם זיסל הקים את "קרן קלורמן"; הקרן תומכת בקביעות בבתי-חולים ובמוסדות תרבות, חינוך והנצחה בארץ ומחוצה לה.

לאחר השחרור מהפרטיזנים איתר אבא את המקום שנרצחו בו כמה מבני משפחתו וקרוביו. הוא ידע היכן הם הסתתרו אחרי חיסול הגטו. לפני שעזב את בית הוריו, סיכם עם אביו - ר' דוד קלורמן ז"ל - כי המשפחה תימלט לכפר דוביצק הסמוך לעיירתם. שם התגורר איכר אוקראיני ושמו איוון - ידיד המשפחה אשר הבטיח למצוא מחסה עבורם. שבעה מבני המשפחה אמנם נמלטו מהגטו והגיעו לכפר; אולם זמן קצר לאחר שהגיעו למקום נרצחו כולם.

עם שחרורו משורות הפרטיזנים חש אבא לכפר דוביצק. הוא מצא את אשתו של איוון, והיא סיפרה לו כי בני משפחתו נרצחו. אשת האיכר הובילה אותו למקום שלדבריה נקברו בו. אבא תקע יתד בתלולית הקרקע שהייתה במקום. הוא הבטיח לעצמו כי ישוב למקום ויביא אותם לקבר ישראל.

עשרות שנים אחר כך הוא קיים את ההבטחה. בקיץ 1990 יצאה מהארץ קבוצה של ארבעה-עשר איש, רובם מניצולי קאמין-ק. אבא וזיסל הגיעו מניו-יורק וחָברוּ אל בני העיירה. מקאמין-ק נסעו לכפר דוביצק. אולם כפר בשם זה כבר לא היה קיים; הכפריים מהסביבה אפילו לא זכרו כי אי פעם היה קיים כפר כזה. אבא החליט לאתר ישישים מבני המקום. אחרי חיפושים מייגעים פגש שתי ישישות בנות למעלה משמונים. התברר כי אחת מהן עבדה במשפחתו כעוזרת בית. היא קראה לאיכר זקן שגר בשכנות. הישיש סיפר כי התגורר בדוביצק עד ליום הריסת הכפר בפקודת השלטונות הסובייטיים. הוא ידע לאתר את המקום שביתו של איוון עמד בו; הוא סיפר כי זכור לו היטב שבמקום זה נרצחה בתקופת הגרמנים משפחה יהודית בת שבע נפשות, שלושה מבוגרים וארבעה ילדים.

בעזרת מנהל בית-ספר מקומי - פרטיזן לשעבר שקלורמן הכיר בשנות המלחמה - ובעזרת הדולרים שחילק ביד רחבה, הושגו כל הרשיונות הדרושים לפתיחת הקבר. בבור שנפתח נמצאו שלושה שלדים של אנשים מבוגרים וארבעה שלדים של ילדים. היו אלה עצמותיהם של האב ר' דוד, האם מנוחה ואחותה פרידל, אחותו מאשה בת העשר, אחיו יהושע בן השבע, אחיו צבי בן הארבע ומשה - בנה של הדודה פרידל. במאי 1991 הובאו עצמותיהם לקבר ישראל בבית העלמין שבקרית-שאול. יוצאי העיירה והעיירות השכנות החיים בישראל השתתפו בהלוויה. חבריהם וידידיהם של אבא וזיסל קלורמן נכחו אף הם. אבא אמר קדיש על קבר בני משפחתו, ולאחר כחמישים שנה יכול היה להתאבל עליהם כדת וכדין. לאחר פטירתו בשבט תשנ"ה, בהיותו בן שבעים ושתיים, נקבר אבא קלורמן בסמוך לחלקת הקבר שהביא אליה את בני משפחתו. כך זכה אבא קלורמן להיאסף אל אבותיו באדמת ארץ-ישראל.

יהי זכרו ברוך!