לזכרם

ישראל זסק ז"ל

פגישתי הראשונה עם ישראל זסק ז"ל הייתה בראשית 1946 על אדמת פולין המשוחררת מהנאצים. הגעתי לשם עם המשלחת הארצישראלית הרשמית, ובמסגרת סיורי נקלעתי ללודביקובו שבשלזיה התחתית. שם, בבתים גרמניים לשעבר, הקימו מדריכי 'השומר' הצעיר בית-נוער לתפארת. עוד לפני עזבי את הארץ בדרכי לפולין לקחתי אִתי את תמונות משפחת רעייתי אסתר ואחותה שיינדל זסק, שמא אתקל במישהו ששרד. כדרכי בכל בית-נוער מעין זה - אחרי הסיור, הסיפור על הארץ והנעשה בה, העידוד לקראת העתיד - ביקשתי את רשימת הילדים. והנה פתאום נפלה עיני על השם ישראל זסק. שאלתי את המדריכים שמא נפלה טעות בשם המשפחה, וביקשתי לקרוא לנער. הביאו אליי נער כבן 12 - צנום, שחרחר, מבויש ועיניו כגחלים. ברעדה בלב ניגשתי לשאלות על מוצאו, מגוריו, שם הוריו; ולבסוף, כשאוזניי שמעו את שם המשפחה זסק, נאלמתי דום. מבוכה השתררה בין שנינו. כל המדריכים ומקצת מהילדים סבבו אותנו במתיחות כדי לראות איך ייפול דבר. שיערתי כי הנה מצאתי בן משפחתי, אולם לא יכולתי לתאר לעצמי מה אעולל לו בעת שאשלוף את תמונת הוריו. הנער פרץ בבכי עצור והליט פניו בידיו. חיבקתיו והצגתי את עצמי בפניו; אמרתי לו כי קרוב משפחה אנוכי וגם שליח מן הארץ. ההתרגשות מסביב הייתה גדולה נוכח ההתגלות הזאת. ההמשך של השיחה הזאת לא היה פחות דרמטי: ישראל בן ה-13 סיפר לי כי בסביבה הקרובה לבית הנוער מתגוררות גם שתי אחיותיו הבוגרות ממנו- שרה ובת-שבע תבדל"א [תיבדלנה לחיים ארוכים]; אִתן נפגשתי באותו היום, ושמעתי שוב את סיפור קורותיה של משפחה יהודית בשואה. ומי יעלה על הנייר קורות משפחת זסק הענפה, משפחה ששרדו ממנה ישראל ושתי אחיותיו.

הוריהם חיו בין כפריים אוקראינים ומעט פולנים במעבה היער, רחוק מכל יישוב יהודי. לאחר שפלשו הגרמנים לאזור, הלך הבכור אביגדור עם הפרטיזנים. יתר הילדים הסתתרו במחילות יער-עד, בחורף ובקיץ. הם עברו את ייסורי שנות המלחמה הארוכות עד ליום השחרור, ואז נשאו רגליהם ונסעו לכיוון פולין ועל פני ארצות אירופה עד ששלושתם הגיעו לארץ-ישראל. ישראל התחנך באירופה בבתי הנוער של 'השומר הצעיר', והיה על האנייה 'אקסודוס'. כל אשר עבר עליו בילדותו ובנעוריו לא שבר את רוחו. הוא הגיע לבסוף ארצה, היה לחבר בקיבוץ עברון, למד ולימד. הוא המשיך אחר כך במסלול לימודים באוניברסיטה, והקים קן משפחתי חם. לבסוף הכול התמוטט, ופרשת חיים סוערת נסתיימה בצורה טרגית עבור רותי והילדים.

פגישותינו בארץ היו נדירות. כל אחד וחייו הוא. רק בימי שמחות וביקורי קיץ היינו נפגשים. נשאתי בלבי את זכר הפגישה על אדמת פולין וראיתי את עצמי שותף באושרם של ישראל ומשפחתו. הוא היה עבורי התגלמות של היהודי שלמרות הייסורים והסבל אשר עברו עליו בימי ילדותו ונעוריו, ידע לצעוד בין הבריות כשחיוך על שפתיו ואמונה בלבו כי יש המשך לחיים. חכם, זקוף קומה, חותר ליעדו כדי לקנות דעת ולהחזיר לעצמו את אשר גזלה ממנו המלחמה. דאג דאגת אב נאמן למשפחתו לבל יחיו כפי שהוא התנסה בחייו.

אחרי מלחמת ששת הימים חשה קרובת משפחתו אסתר לירושלים ומצאתו בבית החולים. מן העמדה להגנת העיר הוחש כבר אז לבית החולים. חייב היה להיזהר, אולם מי יכול היה לשער שיילקח מאִתָנו במיטב שנותיו. ובזמן הלוויה, כאשר ראיתי את אחיותיו, הבינותי מה עולל פה המוות למשפחה הזאת. האם לא די היה במה שעבר עליהם בחייהם?

את ישראל המורה והאיש אפשר לשפוט לפי קינת אחת מחניכותיו מהקיבוץ. אם כך חושבים צעירים מהקיבוץ על מחנכם לשעבר, הרי שאישיות הלכה לעולמה וכל אשר היו קרובים לו – נתייתמו ללא נחמה .

זלמן ליבנה