לזכרם

שמואל ווליניץ ז"ל

שמואל ווליניץ נולד בגלושא זוטא ב-1913, עלה ארצה בשנים 1936–1939 והיה מבוני קיבוץ רמת הכובש. ב-16 בנובמבר 1943 הוא נפצע אנושות בידי שוטרים אנגלים שפרצו למשק בחיפוש אחר נשק. הוא מת מפצעיו בבית החולים הממשלתי שבשכם ב-21 בנובמבר 1943 .

שמואל נולד בכפר האוקראיני מאלה גלושה [גלושא זוטא]. בהיותו בן למשפחת חקלאים משך אותו הניר, השדה; בחקלאות הרגיש עצמו בביתו. אולם כבר בצעירותו עומד היה על פרשת דרכים ושואל לנתיבות עולם. רבים הם הנתיבים ורבים האורות הקוסמים והרומזים. לוחצים עליו הוריו: אולי ייסע לארגנטינה, לקובה, ומשם יגיע לאחיו באמריקה. אולי לווילנה, להשתלמות בסמינר המורים. שמואל מסרב. בקע אור חדש מתל חי, דרך קלוסובה, שלח את קרניו ויכה בסערה את יישובי היהודים בווהלין. שמואל מצא את דרכו. שלושה פעילים במקום והוא הרוח החיה בהם. הרבה תנועות צצות ולוחמות על נפש הנוער. המלחמה נטושה גם בכפרו. צריך לעמוד בפרץ. שמואל עומד בקשרים עם המרכז בוורשה, עם המועצה בלוצק ומנצח. הוא מייסד את סניף 'החלוץ' המפכה חיים, שיחות, "הורה", תהלוכות עם דגלים ועברית. עברית בכל מקום ובכל פינה. והיה בעברך בכפר ואמרת: מושבה עברית בארץ-ישראל.

ובינתיים גם נטמעים ילדי ישראל בבית הספר הפולני. צריך להצילם. והסניף דורש מהמרכז ביקור. השליח אברהם גרבוב מכתת את רגליו בדרכים קשות, בעגלות וברגל, בכל הכפרים הנידחים, מקים בהם את סניפי 'החלוץ הצעיר' ומגיע גם למאלה גלושא. המלאכה כאן אינה רבה, אבל איך אפשר לצאת מבית ווליניץ? כאן אופפת אותו חמימות רבה, כאן הוא נושם "אוירא ארץ ישראל" [אוויר ארץ-ישראל], כאן הבית מלא צחוק.

שמואל עסוק מאוד, עוזר לכנס ישיבות ואסֵפות ולהקים את סניף 'החלוץ הצעיר'. ובערבים מקשיב שמואל לשירתו החולמנית של גרבוב. השירה מושכת ומרעידה את הלב לקראת גורל לא ידוע. האם הרגישו כבר אז שמואל ואברהם כי בנסיבות טרגיות יקופחו חייהם? וכי גם אחרי מותם יהיו כל כך קרובים...

שמואל בא ארצה בתקופת "המאורעות". כאן עברו עליו הימים הקשים ביותר בחייו. בקיץ 1938 נפצעה קשה אשתו בעת התנפלות כנופייה על הרכב. אבל שמואל - כבד הצעד, הרציני, האיש ללא מורא - אמר לי אז: "נתנסיתי קשה, אבל אינני נרתע. העתיד הוא שלנו." הוא קורץ מחומר מוצק ואיתן. תקופת קצרה עבד בעגלונות. היה עובד בחריש בשדות מחוץ לבית ובגן הירק, עד שנכנס לענף המספוא כקבוע. שמואל שאף להיות עצמאי בעבודה, להיכנס לענף ולבנותו. הוא עוזר להתפתחות ענף המספוא. אין לו כל קושי להיקלט בעבודה זו, כי מי כמוהו יודע לקצור? ומי כמוהו יודע לסדר חרמש? אם צריך לזרוע, שמואל יודע היטב את העבודה.

גם כשפוגעת בו המחלה ומוציאה אותו, לעתים, מהעבודה הסדירה – אין הוא נכנע וממשיך לשמור על מקומו בענף. אבל לא רק איש החרמש והאדמה היה שמואל. הוא היה גם איש הספר, ספוג תרבות עברית ואָמוּן על מסורת קדומים; הפך והפך בדפי ההיסטוריה העברית האהובה עליו ביותר, אגר ניצוצות גבורה וכבוד עברי. הוא למד הרבה אחרי העבודה - עד לשעה מאוחרת בלילה יושב היה וקורא, על אף העייפות. ער וקשוב למתרחש, חי את סערת הימים בתנועה, בעם ובעולם. חושיו מחודדים היו לסכנות הצפויות לנו - והוא בין מישירי המבט והצועדים קדימה. ביום העבדות והעלבון - קינא את כבוד יישובנו וקדושת ההגנה העצמית, ועל כך שילם בחייו .