פנחס אורמלנד

28.8.43 - ציון יום השנה לחיסול יהודי קאמין-ק

כ"ז באב. התאספנו, אנו יוצאי קאמין-ק, לציין את יום השנה לחיסול יהודי עירנו. האפשר לתאר את השינויים הכבירים שחלו בחיינו. התחלנו לחיות חיים פחות או יותר רגילים. רבים מהיהודים הנמצאים ביערות עברו לגור בכפרים, בהם היה כמעט ביטחון מלא. הגרמנים לא העזו להגיע אליהם, כי בהם שלטו הפרטיזנים והם נזהרו מאוד מלהגיע לעימות ישיר אתם. אבל, אנחנו החלטנו עדיין להיות ביער.

כשפשפשתי אני באופן אישי במעשי הגעתי למסקנה שלא יכולנו לנהוג אחרת מכפי שנהגנו ואין להאשים אף אחד מאתנו במה שקרה לאחינו, לאבותינו ולילדינו. היכול היה מישהו לתאר לעצמו שכך יהיה? כולנו עשינו כמיטב יכולתנו לשמור על חיינו ולשאת בסבל מתוך תקווה כי ככל שהזמן עובר כן גדלים הסיכויים למפלת האויב. השיקולים האלה בדרך כלל היו נכונים, אבל לצערנו הרב עבד מנגנון ההשמדה במהירות וביעילות רבים מדי ועל כן היו לנו כל כך הרבה אבדות.

גם את היודנראט שלנו לא יכולתי להאשים בשום דבר. בראשו עמד שמאי מייסטל, אדם אציל נפש ואמיץ, אשר עשה כמיטב יכולתו להקל עלינו ועמד כמעט מהרגע הראשון בקשר עם הפרטיזנים. הוא עזר בכל כוחותיו לכל נזקק, דאג לרכישת נשק בדרכי מחתרת אפילו בכספו, והוא כמובן הטביע את חותמו גם על יתר חבריו ביודנראט. אבל המוח השטני של העמלק הנאצי התגבר על מוחותיהם של טובי בני עמנו. וכי מה יכולנו לעשות כשישבנו בין אויבים או בין אנשים שפחדו לעזור לנו, כי כל עזרה מצדם הייתה קשורה בסכנת נפשות?

ההרהורים האלה לעתים הרגיעוני ולעתים הסעירוני ודיכאוני. הגורל השאירנו. האם נעשה המעשה הזה סתם? האם לא רצה הגורל להטיל עלינו תפקיד מסוים שעלינו למלא תמורת הישארותנו בחיים? והרעיון שעלינו להתנקם באויבנו בהזדמנות הראשונה התחיל יותר ויותר להתמקם במוחי ולא עזבני אף לרגע קט. כנראה שאותו מהלך מחשבות היה גם לשמאי, שכל הזמן דגל בסיסמת המאבק ובאחד הימים נעלם והלך יחידי לצבא האדום להילחם באופן פעיל. ב-1944 נהרג בחזית.