פנחס אורמלנד

גדודו של פיודורוב

הגדוד הפולני עזב אותנו ואנחנו חזרנו ליער והשתכנו לא רחוק מאגם ביאלה ולא רחוק מגדודו של פיודורוב, כשהשליטה כולה בידי הפרטיזנים. בכלל המצב השתפר מאוד. הרבה כפרים היו כבר בידי הפרטיזנים, שיחסם בינתיים ליהודים גם כן השתנה. הם כבר השתבצו פחות או יותר במסגרת פרטיזנית מכוונת ממוסקבה. אומנם היו עדיין חריגות, אבל מיום ליום השתפר המצב.

אנו באים לעתים קרובות ללישה [גלושא רבתא]. בעיית האוכל גם כן לא הייתה כבר כה חמורה כמו מקודם. הגיעו אלינו טשרנה קטן מקאמין-ק עם שתי בנותיה. כל הזמן ישבו חבויות אצל האיכר דמנטי מקאליקוטיס ומלינובסקי הפולני הביאן אלינו. ללישה הגיעו גם יהודים אחדים מבוזק ומבירקה. יותר ויותר חשנו כי תבוסת הגרמנים קרבה לבוא. עלינו, אם כן, לעשות הכל כדי לזכות ולראות את סיום המלחמה. בנוויר אורגן משמר מטעם הפרטיזנים. הם קראו ליהודים לצאת ממחבואיהם ביערות ולעזור להם בביצוע כל מיני עבודות בייצור. הם נתנו לנו אוכל ואנו עבדנו. כשנודע להם שאני בנאי במקצועי, הטילו עלי משימה לבנות שלושה בונקרים שיגנו מפני התקפה אווירית.

בדרך ללישה היו גשרים אחדים מעץ. הפרטיזנים הפקידו שומרים עליהם מגויי הסביבה והם שמרו על הגשרים יומם ולילה. פעם בזמן העבודה באה כפרית אחת ואמרה שראתה שני גרמנים ביער. שני פרטיזנים הלכו מיד בכיוון שהגויה הראתה, ואנחנו המשכנו בעבודתנו. אחר כך התברר כי הבאים הם פרטיזנים מדניפרופטרובסק ולכן יש להזמין את התזמורת של הצוענים, הנמצאים בסביבה, שיבואו עם כינורות ועם תופים.

הצוענים הגיעו והתחילו לנגן ומהסביבה באו זקנים וצעירים, נשים וילדים להשתתף בחינגה. ואני ממשיך לעבוד. ובינתיים חזרו גם שני הפרטיזנים מהיער ואמרו לי: "גם לך מותר קצת לנוח וליהנות מהשמחה הכללית". והנה מגיעים שנים עשר פרשים עליזים. כל הלילה רקדו ושמחו.

רבים מאיתנו עבדו גם בעבודות חקלאיות ובמיוחד בדיש התבואה שהובאה מהכפרים שהיו עדיין בשלטון הגרמנים. הפרטיזנים היו מחרימים את התבואה בפשיטות תכופות ופוקדים על האיכרים להביא מכסה כמס, ואוי ואבוי לאיכר שלא נשמע לפקודת הפרטיזנים. בצורה כזאת חיבלו באספקת האוכל לגרמנים, ולעומת זאת שופר מצבם של הפרטיזנים שכעת היו מצוידים בנשק, באוכל וגם בבונקרים טובים ומסביבם אוכלוסייה הנשמעת להם, כי כל האיכרים הלכו והשתכנעו שקצם של הגרמנים הולך ומתקרב.