פנחס אורמלנד

יום רביעי 23.12.42 - התנפלות הפרטיזנים על חפירתנו

אחרי שאכלנו ארוחת ערב נרדמנו. פתאום הרגשנו בצעדים מתקרבים אלינו. הפתח נפתח ואנו רואים מעלינו פנים חדשות – אורחים בלתי רצויים, פרטיזנים אחדים ואתם הרבה גויים, המקיפים את חפירתנו מכל הצדדים. פרטיזן אחד נכנס לחפירה. הוא דיבר אלינו יפה – ממש נופת צופים. סיפר לנו על המתרחש בחזית. ואחרי כן ציווה עלינו לצאת. כל גבר לחוד.

כשהפרצבי [מהעיירה פרצב] ראה את ה"אורחים", אמר מיד: "חבר'ה, לא טוב!" מיד השליך את המגפיים לאשתי, שמיהרה לנעלם והוא נעל בחזרה את נעליו הישנות. בתיה אמרה: "אני מקווה שממני לא ייקחו אותם!" ואברהם הוסיף: "יש לי את הרושם שעבורי נגמר הכל. זוהי הפעם השלישית שברחתי מפניהם. הם מחפשים אותי. גם חוודר מווטלה אתם! לא טוב!"

הפרטיזנים הושיבו אותנו על האדמה במעגל. אחרי שכולנו הושבנו התחילו להרביץ בנו, בראשינו, במקלות עץ לִבְנֶה. אחרי המקדמה הזאת ציוו על הפרצבי להתיישב באמצע המעגל וניקולאי פקד עליו למסור לו את רובהו. "מסור את הרובה וספור עד שלוש!" ועד שגמר לספור ירה בו הרוצח בפיו. באשר ישב שם כרע. המכות לא פסקו. הילדים צרחו. הרוצח ציווה לעשות אתנחתא [הפסקה]. את הילדים הושיב לחוד (יענקל, יוקל, איסר, ברוך ומנשה). המעגל הצטמצם ומטר המכות התגבר. איבדתי את הכרתי, אבל את דברי מאיר שמעתי: "חוודר, מדוע אתה מרביץ בנו?" וסשה קלע ברובהו במאיר, הכניס בו שלושה כדורים, ומאיר צנח עלי ועל יוסל. הייתי בטוח שעכשיו מתקרב גם תורי. והנה הגיעו לאוזני צעקותיו של ניקולאי: "ברחו מהר, התרחקו מאתנו חמישה-עשרה קילומטרים. אחרת, אם נפגשכם שוב, מרה תהיה אחריתכם. אז אף אחד מכם לא יצא חי מידינו! אין לנו צורך בז'ידים [יהודים]! חבל שהגרמנים לא גמרו אתכם. לא רוצים אנו כעת יותר ללכלך את ידינו! הסתלקו מהר!". אני הולך, אני רץ, אני נכשל ונופל, מתרומם בשארית כוחותיי וסוף סוף הגעתי לאגם הביאלה. הבנתי שהרחקתי ללכת ועלי לחזור. החלטתי ללכת לקולוניה [מושבה], לבקתתו של באנאך. אולי אמצא שם מישהו מיקירי ומבני קבוצתי. אבל איך מגיעים לשם? יצאתי לדרך המוליכה לקולוניה. עשיתי לי סימנים שאדע איך ללכת ונכנסתי שוב ליער.

שכבתי לנוח. כמה זמן שכבתי אינני זוכר. כשהתעוררתי היה כבר לילה. גם את השעה לא ידעתי. הירח במלוא אורו מעליי והשלג הלבן והצח מתחתיי. התחלתי ללכת. פתאום נתגלתה לפני עגלה מלאת עצים ובה איכר. הוא כנראה יצא ליער לגנוב עצים. הכל לבן, ואני הייתי הכתם השחור היחידי בים הלובן. הגוי נבהל. ירד מהעגלה, העמידה בצד והוא עומד ומחכה. ואני המשכתי ללכת בכיוונו. לי אין כבר מה להפסיד. כאשר אבדתי – אבדתי. אני מתקרב אליו והוא מתרחק ממני. התחלתי לצעוק אליו: "אל תפחד, אני בן אדם כמוך!". בשמעו שפת אנוש נרגע והתחיל להתקרב אלי ואני מרגיעו ואומר: "אין לך מה לפחד!". לבטח נראיתי בעיניו כמפלצת. מרוב המכות לא נראו פני, שהפכו לגוש אחד שחור מדם קרוש. שאלתיו אם יש לו משהו לאכול, וכשענני בהתנצלות מסוימת, שאין לו כלום איתו, ביקשתיו שיראה לי לכל הפחות את הדרך לווטלה. ידעתי שווטלה נמצאת מזרחה והקולוניה מערבה. הוא ענני שאני הולך בכיוון הלא הנכון, כי הדרך הזאת מוליכה לקולוניה ואם ברצוני להגיע לווטלה, עלי לחזור וללכת בכיוון הנגדי.

הודיתי לו והתחלתי ללכת כפי שאמר לי, וכשנעלם מהאופק חזרתי והלכתי בכיוון הנכון לקולוניה. לא רציתי שידע לאן אני הולך. מהשיחה איתו נודע לי שהפרטיזנים הרגו הרבה יהודים ביער. בהתקרבי לקולוניה היה עלי להתגבר על קושי נוסף. הפולני הגר בהתחלת הקולוניה נוהג לפנות ערב לשחרר את שני כלביו, שפגיעתם רעה. על כן נאלצתי לעשות קפנדריה [קיצור דרך], ולפנות הצדה ימינה ודרך השדות הגעתי לאמצע הקולוניה, לביתו של שומנסקי.

מאוחר בלילה הגעתי לשומנסקי. למראה פניי נבהל מאוד. הוא הגיש לי מים חמים וסייע לי לנקות את הדם הקרוש. המים החמים השיבו לי קצת את רוחי. במאמץ רב הצלחתי גם לפתוח את פי. הוא נתן לי תפוחי אדמה וחלב, שאת טעמו אזכור כל ימי חיי. הוא הושיבני על יד התנור החם ולא נתן לי לצאת לדרך. הוא גם יעץ לי שלא ללכת לבאנאך. לפי דעתו לא אמצא שם אף אחד. הוא שמע מהכיוון ההוא יריות והפרטיזנים נראו מכיוון זה.

שכבתי ונחתי קצת ואחרי כן הודיתי למארחי הטוב ועם כוחות חדשים יצאתי שוב ליער. הדאגה ליקיריי לא נתנה לי מנוח. קשה היה למצוא את הדרך המוליכה לקולוניה. שכבתי על ערמת קש וחיכיתי לשחר. וכשהאיר היום מצאתי מיד את הדרך והגעתי לבקתה, אבל הרבה יהודים לא מצאתי שם. רובם היו פצועים או עם איברים קפואים. בוזיה פוגאטש ביקשני שאעזור לו לקבור את המתים. הייתה זו משימה בלתי אפשרית. בקושי הצלחנו לכסותם בשכבת עפר דקה. והרי שמותיהם של אחדים מהם: יוסף פוקס מוויבזאר, מנחם קופרשמיד עם אביו מביאלה, כל משפחת מלניק; שלמה דוד, רחל אשתו, אברהם בנם ומת'ס זסק. כמו כן היה שם בחור אחד מוורשה ושמו בייבה, קרובו של יצחק השוחט. באותו היום המר והנמהר רצחו הפרטיזנים שבעה עשר יהודים.

שאלתי את הניצולים על משפחתי, אבל אף אחד מהם לא ידע עליהם דבר ולי היה הרושם שהם לא רצו לספר לי את האמת. כל אותו היום ישבתי בבקתה משמים וקודר, וכשהחשיך יצאתי לדרך להמשיך בחיפושים. בדרך נכנסתי לפולני אחד. לא הספקתי עוד לנוח קצת והנה שמעתי דפיקות בדלת. שכבתי מתחת למיטה ומה גדלה שמחתי שמקולות הפרטיזנים הכרתי יהודים – את שמואליק ווליניץ ומאיר זאבארניק. נשארתי מתחת למיטה ולא רציתי שיראוני. הפולני לא הבחין בנכנסים אם יהודים הם או לא. הם אכלו משהו והלכו. אחרי לכתם אכלתי גם אני משהו וחזרתי ליער. בלילה נפגשתי עם מייטה והיא סיפרה לי שהם בריאים ושלמים, נמצאים ביער נוויר ודואגים לשלומי. גם יוסף פרצ'יק חי. חזרתי, אם כן, למעוני הראשון ושם מצאתי את כולם. אנו מאושרים – שוב אנו יחד.