עדויות

פסיה שטרן

לאחר הכיבוש הגרמני, בעלי ואני עבדנו בעבודות כפייה בהתאם להוראות של היודנראט. עם הקמת הגטו נכנסנו לגור בביתו הגדול של איצ'ה ברנהולץ.

באקציה הראשונה, באוגוסט 1942, הוּצאנו מהגטו והיינו במקום הריכוז. שם נלקח מאִתנו ילדנו בן השלוש וחצי, ונרצח עם יתר יהודי קאמין-ק. חזרנו לגטו והמשכנו לחיות את החיים הקשים של אז. בעלי החליט לעזוב את הגטו ואת העיירה. היו לו קשרים עם כמה גויים מהכפר שלו, וידרטי; שם משפחתם היה נאוּמִיק. הם הסתתרו מפני השלטון הגרמני. הייתה להם זמליאנקה [מחפורת] והיה להם נשק. בעלי דוד רכש נשק, והמשכנו לגור ולנדוד ביער ובביצות יחד עם משפחת נאומיק. בעלי שמר על קשר עם בחורים מהגטו, ואף מסר להם את מקום הימצאו ביער. הוא עשה זאת כדי שבעת חיסול הגטו יוכלו לברוח ולבוא אלינו. הקשר שלנו היה עם בן-ציון מליק, עם אחי דוד בראט שנשאר בגטו, עם אימא שגם היא נשארה בגטו ועם כמה חברים נוספים.

למחרת יום החיסול הסופי של הגטו, ה-2 בנובמבר 1942, הגיעה אלינו קבוצה של אנשים. ביניהם היו בן-ציון מליק, אפרים מליק, מנדל פלוס ועוד שתי בחורות - האחיות רוניה ופיניה לבית סוקול. קיבלנו את הקבוצה. היה להם רובה אחד. הייתה זו תחילת החורף, היה קר. בלילות היו יוצאים עם הנשק כדי "לרכוש" מזון וחוזרים לפנות בוקר לבונקר. אחי דוד ואִמי פייגל'ה הצטרפו אלינו אף הם. לאחר כשבוע או שבועיים יצאו בלילה אחד לפעולה והשאירו עקבות בשלג. שוטרים אוקראינים הגיעו עד לפתח הבונקר ופתחו עלינו באש. אני ברחתי ראשונה, ואחריי ברחו גם בעלי ובן-ציון מליק עם שתי האחיות.

למחרת חזרנו לבונקר, מצאנו את ההרוגים והבאנו אותם לקבורה. האחים נאומיק הצליחו ליצור קשר עם פרטיזנים רוסים באזור היערות נוויר-ווטלה. לאחר משא ומתן צורפה כל הקבוצה לגדוד פרטיזנים מיחידת סובורוב, שהשתייכה לבריגדה על-שם מולוטוב. בעלי דוד ובן-ציון מליק צורפו מיד למחלקה לוחמת, ואני ושתי האחיות צורפנו למחלקת המשק. ביחידה הזו פגשתי את החברה שלי, שרה ביבר (וולודבסקי). החורף היה קשה ביותר, ובמשך רוב הזמן נמצאו בעלי ובן-ציון מליק מחוץ ליחידה. הם עסקו באיתור משתפי פעולה ובחיסול תחנות משטרה אוקראיניות בסביבה.

לאחר מכן התברר לנו כי הפרטיזנים הרוסים מהאוטריאד שלנו היו אנטישמים ורצחו יהודים בכל האזור, בכל מקום שיכלו למצוא אותם. ססמתם הייתה: "להרוג יהודים – להציל את רוסיה". היה שם רופא יהודי בשם הוטניק [רְאוּ בפרק הראשון]. סיפרנו לו את הדבר, והוא אמר: "אין לנו ברֵרה, צריכים לשתוק".

כך עברנו את החורף בתנאים קשים ביותר. היה שם משק בית גדול, ואנחנו חלבנו את הפרות והגשנו ארוחות. עם בוא האביב "התייצב המצב" והופסק רצח היהודים באזור. במישרין ובעקיפין הם רצחו כמאתיים יהודים.

הגדוד הזה מיחידת סובורוב גדל עד ל-200 איש. מתוכם היינו כשנים-עשר יהודים, מקאמין-ק ומקוברין. אבא קלורמן בא אלינו לביקור. התאספנו כמה יהודים. אשתו של מפקד הגדוד, זיניצ'קה, הייתה אחראית על הנשים. היא סיפרה לבעלה על המפגש של היהודים, והוא אמר כי אם היהודים יתכנסו שוב וידברו אידיש - הוא יהרוג את כולם.

כמה מהפרטיזנים היו טובים אלינו. ביניהם היו הלין ומשפחת מלייבסקי – זוג הורים, שלושה בנים ושתי בנות. גורלם היה מר; כל שלושת הבנים נהרגו על ידי הנאצים והאוקראינים. שתי האחיות סוקול, רוניה ופיניה, הועברו יחד עם עוד חיילים ליחידה אחרת אשר התבססה ביערות פסלוב, בסמוך לפינסק.

ב-7 בנובמבר 1943 שוחררה העיר קייב, והחזית התקרבה אלינו בצעדי ענק. ה-7 בנובמבר הוא גם יום המהפכה הרוסית, ובתאריך זה נערך ביער נשף גדול של היחידה. רוב הפרטיזנים השתכרו, וכטוב לִבּה ביין של אשת המפקד זינה היא יצאה במחול והשמיעה את הסִסמה המפורסמת מימי הצאר: "הרוג יהודים והצל את רוסיה המולדת".

באביב 1944 עזבנו את היער. חצינו את קו החזית והגענו לאזור סארני, ושם בוצע פירוק היחידה. רוב הפרטיזנים נשלחו לצבא האדום כדי להמשיך להילחם. בעלי דוד ובנצי מליק קיבלו "תפקיד מוגן" ונשארו לשרת ביחידת האבטחה בעיירה קאמין-ק. גרנו בבית אחד – אני ובעלי, בנצי מליק ואברהם ביבר. בן-ציון התנדב לצבא האדום, נפצע ונותר נכה. הוא הגיע ארצה באניית המעפילים 'אקסודוס' , וכאן בנה את חייו.