עדויות

הינדה קוז'ושניק (לבית גבאי)

בעלי יוסף הצטרף לקבוצה של חברים צעירים, קבוצה שהחלה להתארגן לקראת יציאה ליערות כדי ליצור קשר עם הפרטיזנים. השמועות על אודות הפרטיזנים כבר הגיעו אלינו אז. בעלי יוסף, דב דרוג, סטריר, טויזנר ועוד כמה אנשים היו בקבוצה הזאת. יוסף ודב דרוג היו הראשונים לצאת ממקום המסתור שבגטו לעבר יערות נוויר-ווטלה. לא היה להם נשק והם התקשו מאוד בהשגתו. הם לא יצרו קשר עם הפרטיזנים ודרכיהם של השניים נפרדו. דב הלך עם מישהו אחר, ויוס'ל בא לגטו כדי לקחת אותי ואת שרה וולודבסקי (ביבר).

יוסף ופרטיזן רוסי, מוסטפה (שונא ישראל), הגיעו לגטו בערב יום הכיפורים תש"ג (1942) כדי לקחת נשק, תרופות ומכשיר רדיו. הם לקחו אותי ואת חברתי, שרה ביבר; שרה הייתה חברתו של דב דרוג. יצאנו את הגטו בלילה, במוצאי יום הכיפורים, ופנינו היו ליערות נוויר. הם יצאו מהגטו ל"טריסקער שטיבעל" (בית הכנסת של חסידי טריסק) כדי שמשם יוכלו לצאת בלילה. הלכנו כארבעים קילומטרים. כשעלתה השמש התחבאנו בשיחים. הלכנו בלילה במשך שני לילות רצופים.

אחר כך באנו לפרטיזנים ביער. הם היו אנטישמים וגירשו אותנו. מוסטפה עזב אותנו, והפרטיזנים לקחו את הנשק, הבגדים והכול. הלכנו לכפר סמוך, נוויר; שם היינו יוס'ל בעלי, אחי אריה (לייבל) ואני. בינתיים, עם חיסול הגטו, הגיעו אלינו עוד יהודים; אף הם גורשו מהיער ופוזרו על ידי "הפרטיזנים" כביכול. הסתובבנו בסביבות הכפר נוויר; איכשהו הצלחנו לשרוד באמצעות גנֵבת אוכל. לא הייתה ברֵרה והקבוצה נאלצה להתפצל. אני נשארתי עם בעלי. בין האנשים הזכורים לי: נחמה ורניק ומירה קויפמן.

יוסף בעלי הצטרף לקבוצת יהודים שבראשה עמד יוסף פרצ'יק. דוֹד אריה ומלכה אשתו גם היו אִתָנו. שכבנו במחפורת, והם יצאו בלילה לחפש אוכל. בלילה אחד יצא יוסף יחד עם שייע (יהושע) פרצ'יק ויצחק פלדמן לאחד הכפרים (החוטורים) כדי לקחת אוכל. האיכר התנגד ורצח אותם. הם זרקו רימון-יד שהיה בידם, אך הוא לא התפוצץ. אני זוכרת ששכבתי שם ליד הדודה מלכה, ואמרתי לה כי הרגשתי שהרגו את יוסל . התפצלנו. כל אחד חיפש מפלט לעצמו. יָשַנו על גג עשוי קש. פתאום שמעתי מישהו צועק: "יבריי!" [יהודים!] ירדנו מהגג במהירות, בלי סולם. המשכנו לנדוד. מהיער הייתי הולכת לכפרים כדי לבקש אוכל. הפרטיזנים רצחו יהודים בשביל טבעת או בגדים.

ליד נוויר היו שתי מושבות של "פולקסדויטש", פולנים ממוצא גרמני. הייתי הולכת אליהם, כי זה היה קרוב. פעם ראיתי שם אישה עם בת. אני הייתי תופרת, עדיין היה לי את האצבעון על האצבע. אמרתי לה: "אם את רוצה, אם יש לך בד, אני אגזור ואתפור לילדה." לקחתי את הבדים ליער ותפרתי. ביום ראשון, בכנסייה, ראו שהיא לבשה משהו חדש. היא אמרה להם שישנה יהודיה תופרת. הייתי הולכת מבית לבית ותופרת. הם היו נותנים לי לחם, ולאחר שהבאתי אותו ליער - האחרים גנבו אותו ממני, כי היו רעבים. באתי אל פולני אחד לבקש ממנו אוכל, והוא נתן לי כרוב וקצת יין לשתות. בנוויר היו פרטיזנים, והם לקחו אותי כדי שאתפור להם. היה להם בית, ואני ישבתי שם ותפרתי.