עדויות

משה פלטיאלי (פלוט)

ביוני 1941 הגיעו הגרמנים לאזור לובישוב. למזלנו, חבר קרוב שלנו התחיל לעבוד במשטרה הגרמנית כמתורגמן; הוא הביא לנו עיתונים וחוברות מגרמניה המלאים בקריקטורות זוועתיות נגד היהודים. בחוברות אלו הייתה הסתה חמורה שהתבססה על "הוכחות" בדבר אפסותם וטפילותם של היהודים. מסקנות הכותבים היו כי צריך להשמיד את הגזע היהודי המושחת. ראוי לציין כי חומר תעמולה זוועתי כזה קיבלנו גם ממכרים פולנים שעבדו בשירות הגרמנים.

באותה התקופה עבדתי באזור הרכבת, במרחק של שלושה קילומטרים מהעיירה. לא שעיתי לקריאות המשטרה הגרמנית לאסוף את היהודים, ומעולם לא ענדתי טלאי צהוב. בדרך כלל נשארתי ללון בַּמָקום המלא גזרי עצים וקרשים, ולא חזרתי לעיירה. ניסיתי להניא אחרים מלציית לפקודת הגרמנים, כי הבנתי את הסוֹפִיוּת שב"אקציות" כאלה. יחד עם חברי אליעזר סנדיוק צפיתי מגג של בניין באזור הלא יהודי איך מובילים יהודים אל מחוץ לקאמין-ק לכיוון בית הקברות. תקופה קצרה אחר כך נהרגו שם כל בני משפחתי.

הבַנו כי חייבים לברוח. מכרתי שעון יד יקר ערך על מנת להצטייד באקדח; בגלל מידותיו המינימליות של האקדח כיניתי אותו "קוטל כינים" ("וושובויקה"). בכל זאת, כשה"כלי" בכיסי הרגשתי את עצמי בטוח, חזק ונכון לכל פורענות שתבוא. חשבתי כי זו פצצה אטומית – אני הורג גרמני, ואחר כך יורה בעצמי כדי לא להיכנע. בלוביישוב הייתי עם חבר שלי, הרופא ליפא אבינוביצקי ; הוא סיים את לימודי הרפואה שלו בעיר לבוב, התמחה שם כרופא עור ומין ואחר כך חזר לגלושא רבתא. ביקשתי מליפא אבינוביצקי לבוא אִתי, אך הוא נשאר בקאמין-ק כי חשב שיוכל לשרוד בגלל מקצועו.

מסיבות שונות נפרדו דרכינו, ואני המשכתי הלאה לבדי. פניי היו מועדות לביתו של שומר היערות, מלייבסקי; לפני בוא הגרמנים הוא היה מפקח בתי הספר בלוביישוב. עקב אהדתו למשטר הקומוניסטי נאלץ לעזוב את העיירה ולברוח לעומק היער. בזמנו היינו ידידים טובים וקרובים, והיינו נפגשים כמעט מדי יום. מלייבסקי שמח מאוד לבואי. הוא הוציא מתוך מחבוא רובה ישן בלי בריח, התקין בריח מעץ, צבע אותו ונתן לי את הרובה בתקווה שזה יעזור לי בהישרדות. ואכן כך היה; הודות לרובה זה לא סירב אף איכר בסביבה לתת לי אוכל ומשקה. מאותו הרגע ואילך היו לי גם רובה וגם "וושובויקה".

באחד הימים מלייבסקי הפגיש אותנו (בינתיים נוספו עוד כמה ניצולים מקאמין-ק) עם חיילים רוסים שברחו מהשבי הגרמני והגיעו ליער. ביניהם היה איש חיל הים הרוסי; הלה היה בעל הדרגה הגבוהה ביותר, ובאופן טבעי הוא נעשה למפקדנו. התיידדתי אִתו מאוד, כי הוא העריך את נכונותי ואומץ לבי ליזום פעולות לחימה נגד הגרמנים ולהשתמש ברימוני-יד (התאמנתי בהם רבות בזמן השירות בצבא הפולני). הצלחנו להחרים מהאיכרים בסביבה כמה רימונים שהחיילים הרוסים נטשו, וגם כמה רובים תקינים קצוצי קנה. נערכנו לפעולות.

הניסיונות הראשונים לפעולה הצליחו. התנפלנו על קבוצות קטנות של גרמנים - חיילים ושוטרים. אנחנו היינו חיל המודיעין; אנשי קשר שלנו הודיעו לנו היכן נמצא חיל המצב (גרניזון) הגרמני, ואנו העברנו הלאה את הידיעות האלה. נודע לנו כי אנשים מחיל המצב יצאו לכיוון מסוים כדי לאסוף תרנגולות וביצים. היו אלו הלנדווירשאפט, אלה שעסקו באספקת מזון. לאחר שנודע לנו הדבר, התנפלנו עליהם. בחורף היינו לבושים סדינים לבנים, השארנו פתחים לעיניים ושכבנו בשלג מתחת לשיח או לעץ. הגרמנים התקרבו אלינו יותר, והמפקד שלנו נתן הוראה: "אוגון!" ("אש!"). הייתה זו אשמורת הבוקר בעת שהגיעו הגרמנים מכורבלים במזחלותיהם. פתחנו באש, וזהו ממש נס שהצלחנו בנשק שלנו לפגוע בהם ולחסלם. התחלנו לירות ורבים מהם נהרגו. יכולנו כעת להצטייד בנשק, אוכל, בגדים, גרביים ועיתונים. בעיתונים עטפנו את הרגליים הקפואות. באותו הבוקר הצטיידתי בבגדים עליונים, בתחתונים, בגרביים ובעיקר בנשק. התחלנו להרגיש כיחידה קרבית.

ה"נשק" שלנו עשה רעש אדיר, ובסביבה פשטה השמועה כי ביערות שורצים המוני פרטיזנים צמאי דם. מעתה ואילך הגרמנים פחדו להתקרב ליער. גם האיכרים פחדו, אבל מצד שני שמחו על שהגרמנים לא יעזו לבוא לבתיהם כדי לגזול מהם את תוצרתם. מפקד היחידה שלנו התחיל לכנות אותי "ונקה גרוּזין", כי דמיתי בעיניו לגרוזיני בגלל שערי השחור והשפם שהיה לי. עם כינוי זה חייתי עד לסוף התקופה ביער. רבים מחבריי לנשק לא האמינו כלל כי אני יהודי; לא התאמתי לדימוי שהיה להם על יהודים. הם סברו כי לפחות אחד הסבים שלי היה נוצרי.

בינתיים נוצר קשר רדיו עם מוסקבה, והרוסים התחילו לארגן מרד של העורף. אלינו הצניחו שני אנשים: האחד איש רדיו, והשני מומחה למודיעין ושמו בונדרנקו; הלה היה לפני המלחמה מפקד הבולשת במינסק. הוא נשלח אלינו כדי לארגן מחלקה מיוחדת ולחזק את המודיעין המתפתח שלנו. אני צורפתי למחלקה זו מיד עם הקמתה. המחלקה המיוחדת שלנו שירתה את כל שלוש היחידות הפרטיזניות באזור שהיו שייכות לבריגדה על-שם מולוטוב. אחר כך הייתי במסגרת הפרטיזנים במחלקה מיוחדת לביטחון פנים. לא גרתי עם כולם. גרנו לחוד, מחוץ לכפר. חיפשנו מרגלים ומצאנו אותם. הגרמנים שלחו אוקראינים לפרטיזנים כדי שיתגייסו אלינו ויודיעו להם מה מתרחש; אנחנו גייסנו אוקראינים, ואלה ריגלו אצל הגרמנים באותו האופן. מצאתי מישהו כזה בדרוהיצין, על התעלה שבין ברסט לפינסק.

בדרוהיצין היה בית-ספר לקצינים גרמנים, והיו שם אוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. היה שם מתורגמן אוקראיני, בן של כומר פרבוסלבי; בזמנו למדתי אִתו אספרנטו, והיינו מיודדים עוד מלפני המלחמה. הוא היה המזכיר של בית הספר לקצינים. ידעתי כי הוא אדם אינטליגנטי, מתון בדעותיו והגון. החלטתי להיפגש אִתו ולדלות ממנו ידיעות על תנועת הגרמנים ועוזריהם באזור. באמצעות המעקב של מודיענו מצאנו אותו בבית חברתו מחוץ למחנה. הפגישה בינינו הייתה לבבית, אם כי לוותה בחששות משני הצדדים. בסוף לא עזרו כל ניסיונות השכנוע שלי, ומפקדי בונדרנקו שהשתתף במפגשים נאלץ לאיים על חייו באם לא ישתף פעולה אִתי. במשך הזמן הוא דיווח מרצון על תנועות החיילים והקצינים בבית הספר שעבד בו.

לפי המידע שקיבלנו מידידנו זה, במוצאי שבת אמור היה להתקיים נשף במשרדי הסכר של תעלת בוג-דנייפר. זה היה במאי 1943. הפתענו אותם בעת שהיו שתויים, כבלנו את כולם בחבלים והוצאנו אותם ליער הסמוך מחוץ למחנה. לאחר שנחקרו הם הופשטו, נצטוו לחפור בורות לעצמם ואז נדקרו בכידונים. אם לא הייתי שתוי, לא הייתי מסוגל להשתתף בטבח הזה.

באחד מסיוריי ביער פגשתי קבוצת צוענים, וביניהם הייתה בחורה יהודיה שאימצו. היא ברחה ליער והצטרפה לפרטיזנים. מפקד הפלוגה ניסה לאנוס אותה בכוח, והיא החליטה לברוח מהמחנה. היא מצאה מקלט אצל הצוענים. הצוענים גם הצילו ילדה מוורשה (ושמה מַרוּסיה) שברחה אל דודה ביאנוב שבאזורנו; לאחר שהגרמנים הגיעו גם לשם, ברחה שוב ליער והסתובבה רעבה וקפואה. הצוענים מסרו אותה לגדוד שלנו. בשל יופייה היו לה מחזרים רבים. מאוחר יותר היא הייתה חברתו של צנחן רוסי, איש הרדיו אצלנו (לפני מספר שנים זיהתה את קולי ביושבי בחוף ים המלח, ושאלה אם אני הוא "ונקה גרוזין". אני לא הכרתיה כלל. נפגשתי עִמה כמה פעמים. היא חיה כעת בקרית אונו).

השכלתי התיכונית וידיעת השפות אפשרו לי לסייע בכתיבת כרוזים ועלונים בפולנית ובגרמנית. את הכרוזים הפצנו בכפרים - גם כדי ליידע את הכפריים כי המלחמה מתקרבת לסופה, וגם כדי לפגוע ברוח הלחימה בקרב הגרמנים ועוזריהם.

במשך השנים השתתפתי בהרבה פעולות סיור ומודיעין. באחד הימים גילתה המחלקה שלנו תנועת מחתרת של אוקראינים ורוסים (בפיקודו של גנרל ולאסוב ), לרבות כאלה שהסתננו לשורותינו. הצלחנו להשחיל לתוכם מודיעים שלנו, אנשים הידועים כשונאי הסובייטים ואוהדי הגרמנים; במבצע מבריק ומהיר של מפקדנו נתפסו כולם, נחקרו, הודו ונורו. אחד מהם היה מכר טוב שלי, בחור רוסי. הוא ניהל פרשת אהבים עם בחורה יהודיה, ובעת שהעמידו אותו לפני כיתת יורים – היא העזה לבקש רחמים עליו, ולצערי נורתה גם היא.

רשמיו של פרטיזן

היינו בדרך חזרה לאחר שליחות מיוחדת בכפר פריביטובקה שליד סארני. בשליחות זו הוטל עלינו להתקשר עם מפקד הפרטיזנים המהולל, פיודורוב הרובנאי, ולמסור לו הודעות ממפקד הבריגדה שלנו על-שם מולוטוב וממפקדנו הישיר. לאחר שחברִי ואני עברנו בשלום את כל התלאות והסכנות הכרוכות ברכיבה כה ארוכה ומייגעת, הגענו סוף-סוף לשטח "שלנו" בין פינסק ליאנוב; לדעתנו, שם צריך היה להימצא אחד הגדודים (אוטריאד בלעז) של הבריגדה.

חברי לדרך היה מבני המקום. הוא נפרד ממני, ואילו אני המשכתי לרכב בנחת בתוך היער. דממה ושלווה עמוקה שררו בכול. לפתע קלטה אוזני רעש וקולות של אנשים. ירדתי מסוסתי הלבנה והצמדתי את אוזני אל הקרקע. נדהמתי, כי נדמה היה לי ששמעתי שיחה מקוטעת באידיש. ושמא בגרמנית? דרוך ונפעם התחלתי צועד בכיוון הקולות, מושכות הסוסה בידי. לפתע השתרר שוב שקט מוחלט, ונשמעו רק ציוץ הציפורים מעל לצמרות העצים ושעטת סוסתי. התייאשתי ועליתי על האוכף. לאחר שעה קלה נעצרה הסוסה, נחיריה התרחבו ופרסותיה בטשו באדמה - סימן מובהק לאי שקט. הפעם דרכתי את נשקי, ומבלי לרדת מהאוכף התחלתי לבלוש מסביב אחר כל תנועה חשודה.

ושוב קלטה אוזני שיחה. הפעם ירדתי במהירות מהסוסה, קשרתי אותה לעץ, ולפי כל כללי הזהירות הפרטיזנית התחלתי להתקרב לעבר הקולות. ואכן, במרחק קטן ממני ראיתי שלושה-ארבעה גברים; לבושם היה בלוי ודל, והם שוחחו ביניהם - ובאידיש. חזרתי בשקט לסוסתי, וברכיבה מזורזת התקרבתי אליהם.

נרגש ונפעם סיפרתי להם על עיירתנו, על הקורות אותי ועל כך שיש עוד בחורים יהודים בין הפרטיזנים. כן שאלתים על תנאי קיומם. הם השיבו לי כי איכרי הסביבה עוזרים להם בלחם ובלבוש, ולפעמים תומך בהם גדוד הפרטיזנים הסמוך להם. בתמורה הם עושים בשבילם כל מיני עבודות. ברם, דווקא מהפרטיזנים פחדם גדול ויש סיבה לכך; נמצא ביניהם צעיר שנדקר על ידי פרטיזן רוסי ושמו מוסטפה (אגב, חבר לנשק שלי) ורק בנס ניצל.

ומעשה שהיה כך היה: מוסטפה וחברו סאשה (מאוחר יותר הוא נהרג בשגגה) סיירו ביער ונתקלו לפתע בקבוצה של 11 או 13 יהודים מפינסק ומיאנוב. לפי מה שסופר לי ועודני זוכר, דרש מהם מוסטפה - ספק ברצינות, ספק בהלצה - להצטרף לפרטיזנים ולנקום את הדם השפוך של הוריהם ואחיהם. לשמע תשובתם כי ברצון היו מצטרפים אולם אין מקבלים יהודים בלי נשק, חרה אפו של הרוצח והוא אמר: "וכי בזהב אינכם יכולים לרכוש נשק? - הבה נראה אם יש לכם זהב." אמר ועשה. שלף את כידונו, ויחד עם חברו ערכו חיפוש ומצאו כל מיני מטבעות ותכשיטי זהב על גופם של המסכנים הרועדים מפחד. יצרם של השניים התלקח, וברוב זעמם החלו דוקרים את קרבנותיהם אחד אחד. הם המשיכו בכך עד שהנדקרים לא גילו סימני חיים. רק הבחור הנ"ל ניצל ממוות, כי נדקר בסמוך ללב - בנס הוא הגיע למחנה (לפני כמה שנים ראיתיו על שפת ימה של קרית חיים, והוא הראה לי את הצלקת).

נדהמתי לשמע הסיפור המזעזע ולא היה מענה בפי, וזאת כי הרוצח היה חברי לשעבר ומן המעולים שבלוחמים הפרטיזנים. לאחר שעה קלה נפרדתי מאחיי המסכנים, הנרדפים והמעונים. במשך כל זמן רכיבתי בדרך חזרה למטה, דמעות כאב ובושה ירדו על פניי באין מעצור.

בזכות קדיש דרבנן

קיבלתי פקודה לצאת לסיור עם חבר מבני המקום; היה עלינו להביא ידיעות על תנועת הגדוד ההונגרי שנמצא תחת פיקוד גרמני וחנה בקרבת דרוהיצין. באנו לשטח האויב, והוא היה חשוף וסמוך לעיר. דרכנו את נשקנו, סטינו מדרך המלך ורכבנו בשבילים ובשדות התבואה הסמוכים לכפרים. דממה שררה בכול, ורק נביחת כלבים מרוחקת הגיעה לאוזנינו.

במרחק של כעשרה קילומטרים מדרוהיצין נמצא כפר. לא היה בו אלא רחוב ראשי אחד וחצרות איכרים משני צִדיו. נענו בדממה גמורה. החלטנו לסור לביתו של "המודיע" שלנו כדי לקבל ממנו ידיעות וכן למסור לו הוראות. השעה הייתה שעת בין הערביים. מסביב שרר שקט, ומבלי לחכות לרדת החשכה נכנסנו רכובים הישר לתוך הרחוב הראשי. לפתע נחרדנו.

לאורך כל הרחוב היו שרועים חיילים הונגרים ורוביהם לידם. במרחק פסיעות מעטות מאִתָנו עמדה מכונת ירייה מבריקה - סרט כדורים בתוכה, מוכנה לפעולה. לידה שכב המפעיל. מאחוריו, על ספסל סמוך לבית, ישבו קצינים; ביניהם בלט אחד במדים גרמניים וכתפיות מוזהבות נוצצות. גם הם, כנראה, נדהמו והופתעו למראה שני רוכבים מזוינים.

אולם חיש מהר התאוששנו, משכנו את המושכות לאחור ובכל כוחותינו התחלנו דוהרים בחזרה כשאנו שוכבים על הסוסים. ברם, גם האויב התאושש; בתוך שניות ספורות פתחו החיילים במטר יריות עלינו מכל סוגי הנשק, ובעיקר ממכונות הירייה. הכדורים זמזמו לידנו ומעלינו. הפניתי את ראשי לאחור בזהירות, וראיתי כי חיילים אחדים החלו לרדוף אחרינו ברכיבה על סוסים. בִּן רגע החלטתי להרתיעם לבל יתקרבו יותר מדי; סובבתי לאחור את ה"סטן" ויריתי כמה צרורות ארוכים. לרוע המזל חל מעצור בכלי. בייאושי התחלתי לוחש פסוקי קדיש דרבנן בהטעמה ובדבקות. רעיון חלף במוחי: לו לפחות אספיק לסיימו עד שאפָּגע מכדור. מן הנמנע היה שלא להיפגע מאש תופת כזאת. גם חברי, קומוניסט ותיק ואתיאיסט מושבע, מלמל חרש תפילה. למרבית הפליאה שנינו יצאנו בשלום וללא כל פגיעה ושריטה, ורק סוסו של חברי נפגע קל ברגלו. מאז מאמין אני כי לכל כדור יש כתובת. ואולי ניצלנו בזכות הקדיש דרבנן - מי יודע?