עדויות

זבולון ואליעזר סנדיוק

התקווה שנכזבה

אליעזר: בכפר ווטלה - רובו ככולו מיושב איכרים עניים - ומסביבו התרכזו עריקים מהצבא הרוסי, חיילים אשר הצליחו להיחלץ מהכיתור של האויב הגרמני ושבויים שנמלטו ממכלאות השבי. היער היה להם כעוגן הצלה, והם השיגו את אמצעי הקיום בכוח הנשק. הם לא היו כפופים לשום מטה או מפקדה, שדדו ורצחו על דעת עצמם. אלה היו "הפרטיזנים" שלקראתם יצאו הבחורים הראשונים מהגטו, ובעקבותיהם יצאנו אנחנו. השכל הישר סירב להאמין לגויים שטענו כי הפרטיזנים הרוסים שודדים ורוצחים יהודים הנמלטים מהגטו ליער.

גרישקה היה נער בן 17, יליד הכפר ווטלה אשר התייתם מהוריו כבר בתחילת המלחמה - רזה, נמוך קומה, שלט היטב בשפה הרוסית והכיר בצורה טובה את השבילים המובילים בין הכפרים לבין מקומות סתר ביער. הוא אשר אימת את האזהרות של הכפריים לבל נתקרב ל"פרטיזנים" האלה. הוא היה להם לעזר רב, מכיוון שהכיר את האזור. פרץ ריב ביניהם, והוא הצליח לחמוק מהם והגיע אלינו יחף; הם ביקשו את נפשו. הם התבססו במעמקי היער והציבו זקיפים לפי המתכונת הצבאית. למתקרב אליהם היה צפוי עונש מוות.

מוטל סטריר

מוטל סטריר היה אחד העשירים שבעיירה ומן הסוחרים הגדולים שבאזור. מטבעו הוא היה אדם טוב לב, ונהג לעזור לסוחרים עת היו במצוקה. הגרמנים רצחו את אשתו וילדיו באקציה הראשונה. אשתו הייתה מורה להתעמלות ולזמרה בבית הספר 'התחייה'. רגעים לפני הירצחה הרהיבה עוז - קצין ה-ס"ס פקד עליה להתפשט, והיא סטרה על פניו. מוטל הגיע ליער בגפו. הוא היה לבוש היטב, חמוש ברובה ובדברי ערך; תמורתם רכש לעצמו אמצעי קיום. "פרטיזנים" מחפשי כסף וזהב ארבו לו, שדדוהו וירו בו למוות.

מקומות לינה

קבוצתנו מנתה שבעה אנשים והייתה מגובשת כולה על טהרת קרובי המשפחה. נשבענו איש לרעהו שלא נפקיר איש על אף התנאים הקשים. לא היה בינינו איש אשר יסרב למלא משימה. היו משימות מסוכנות, ואליהן התייצבו כמה מתנדבים; מביניהם נבחר המתאים ביותר. המשימה הראשונה הייתה למצוא מקומות לינה ללילות החורף הקשים. שלושה אנשים יצאו, בדקו ומצאו כי הגורן של כל איכר נמצא במרחק מה מבית מגוריו. בלילה אפשר היה להתגנב פנימה ולהתכרבל בתוך ערֵמת שחת או קש. אך צריך לזכור כי היה זה הכרחי לצאת מן הגורן בטרם יאיר הבוקר, פן יגלה אותנו האיכר; או אז נשקפה לכולנו סכנת מוות.

על כל אחד היה לשנן את הדרך אל מקום המפגש למחרת, וממנו לנוע ליער. ה"תענוג" הזה נמשך כשבועיים ימים. לאיכרים לא היה ספק כי זרים "ביקרו" בגורנם בלילות. וכי אפשר לצאת משינה עמוקה מבלי להשאיר עקבות? כנראה התעלמו מאִתָנו; הן לא גרמנו להם נזק כלשהו. לעתים, בעת חזרתנו מלינת לילה ליער, מצאנו כי חלק מן המצרכים שלנו נלקחו. אף על פי שידענו את זהותם של "השודדים", לא פעלנו נגדם. האכזבה הייתה מרה. היינו עייפים, רעבים וקפואים. הלקח שלמדנו היה כי יש צורך לבנות מקום מגורים שיהיה "מקום קבע".

יוצאים לפעולה

ביקשנו מפיודר לומר לנו מהיכן "לקחת" סוס ועגלה. הבטחנו לו את התמורה בגמר הפעולה. הוא אף הצביע על אחד העשירים שברשותו רכוש של יהודים. עם התפשט החושך על פני הכפר נוויר, זינקנו אל הבית המיועד. נעצרנו כחמישים מטרים לפני הבית.

"פתחו את הדלת," קראנו בשקט. אין תשובה. דקה, דקותיים - לא פותחים.

- "שומעים אתכם! לא תפתחו - נפוצץ את הבית!"

- "מה רצונכם?"

- "שני סוסים ועגלה. הם יוחזרו אליכם עוד הלילה."

הרתימה ארכה דקות ספורות, ואנחנו פנינו ליעד השני. מעבר לאגם המים שכן הכפר חבורוסטש, ובו חיו גויים עשירים - רוצחים מפורסמים ממנהיגי ה"בולבובצים". הפעולה הייתה מהירה מאוד, כי כל עיכוב היה כרוך בסכנת חיים. בתוך הבית היו שלושה גברתנים. השכבנו אותם על הרצפה באיומי האקדח. שניים מאִתָנו פעלו בפנים, ושלושה בחוץ. העמסנו את כל כלי העבודה הנחוצים לנו לבניית מחפורת (זמליאנקה) וגם דברי מאכל בכמות גדולה. עם עלות השחר הגענו לקצה היער, פרקנו את ה"רכש" ושחררנו את הסוסים לבעליהם.

לבושנו היה דל מאוד. שקלנו האם לקחת כמה פרוות על מנת לכסות את הגוף הדל מפני הקור, אולם העדפנו לסבול מהקור ובלבד שלא להסתכן יתר על המידה; הלוא אצל הגוי היה זה המצרך היקר מכל. "קחו מה שלבכם חפץ, רק לא את הקוז'וך [הפרווה]," התחנן הגוי. אולם ברל'ה לא ויתר על הכובע החורפי שהיה מונח על השולחן. אילו ידעו הגברתנים מהו טיב הנשק שהיה בידינו, לא היינו יוצאים חיים מביתם: אקדח התופי וכדור דמוי רימון-יד שהיה צמוד למותן של ברל'ה והזדקר במכוון הצִדה – אלו היו כל כלי נשקנו.

המחפורת

בנינו את המחפורת לפי מספר "הדיירים" הראשונים. במרוצת הזמן קלטנו אנשים נוספים; חלקם הושפעו מה"מוניטין" שיצא לנו בקרב שוכני היער, מוניטין שנבע מהארגון, מהמשמעת הפנימית ומהזהירות המֵרבּית בביצוע הפעולות. קלטנו יחידים ששוטטו ביער, ושוכני מחפורות אחרות סירבו לקבלם. לאחר שהגיע מספרנו למניין, נעשה המקום צר מלהכיל את הקבוצה.

בילינו את שעות היום בחוץ, ליד המדורה, וירדנו פנימה ללינת לילה. חם היה בפנים. ארבעת הקירות נבנו משתי שורות של עצים, וביניהן דחסנו חול רב. גובה המחפורת מהקרקע החולית ועד לתקרה היה שניים וחצי מטרים. את הגג הסווינו בצמחייה. זר שנקלע למקום לא היה מעלה בדעתו כי מתחתיו חיים אנשים. האוויר חדר למחילה דרך כמה פתחים מוסווים. אם נאלץ מישהו לקום בלילה, בגלל הצפיפות הוא "גרר" אחריו גם חבר ששכב לצִדו. התרגלנו גם לחוויה זו והיינו מרוצים שיש לנו "בית". מצרכי המזון שלקחנו שלל היו בעיקר יבשים. היו לנו תפוחי אדמה, אך לא היו לנו כלים לבשלם. הדוקטור ליפא אבינוביצקי הכריח אותנו לאכול אותם לא מבושלים; באורח נס לא הזיק הדבר לאיש מאִתָנו. רשמנו לפנינו כי עלינו להצטייד בכלי בישול בפעולה הבאה.

פרטיזנים רוסים

אליעזר: בדיעבד נודע לנו כי הגויים מהסביבה התלוננו עלינו בפני הפרטיזנים הרוסים, ואלה הבטיחו להם הגנה. למחרת עם שחר נשמע קול: "רביאטה [=חברָיָה]! בואו צאו החוצה. רצוננו לשוחח אתכם." גרישקה הכיר מיד את קולו של מוסטפה. הבינונו כי לא לשיחה הם מבקשים אותנו. "יוצאים," ענינו. הם לא ניסו להתקרב למחילה, שמא יש לנו במה להשתמש נגדם. אך מאידך חששנו מלהשהות את יציאתנו, פן יטילו פנימה רימוני-יד.

הם היו שנים-עשר במספר, מזוינים מכף רגל עד ראש. אחד מהם, יוצא סיביר בעל כרס ושמו סשקה – הוא היה ידוע כשונא יהודים - העמיד אותי בצד והחל לחקרני על מקום הימצאם של יהודים עשירים בשכנותנו. "אינני יודע," השיבותי. הוא הִכּה אותי, ואני אמרתי: "אינני יודע, הניחו לי, אני רוצה לחיות!" הוא כיוון את הרובה אל פי ואמר: "אני מכניס אל הלוע ואתה מחוסל! אתה מגלה או לא?" "הפסק!" הזדעק סריושקה והִכּה על הרובה שבידי הרוצח, "עוד נספיק לחסלו!" הם כינו אותו קומיסר - גבר תמיר לבוש סגין כחול העטור כפתורים נוצצים בשני צדי לוח החזה.

"הבה נבדוק איפה טמנתם את הזהב שלכם," קרא מוסטפה. שניים מהם שלפו כידונים והחלו לחפש במטלטלים ובבגדים שמעליהם. כל 13 "הדיירים", גברים ונשים, הוצאו החוצה. מתוך הרשימה שהייתה בידיהם קרא מוסטפה בשמו של מישהו, ומיד נשמעה יריה. היה זה יוסף פוקס בשמו הבדוי. הקרבן השני היה פליט יהודי שהגיע מוורשה ב-1939 והתפרנס מטחינת כוסמת לגריסים. הגויים הלשינו עליו כי כביכול הוא יהודי עשיר. הם הִכּו אותנו, והוכרחנו לחלוץ את נעלינו ומגפינו ולמסרם לידיהם. הם הריצו אותנו יחפים ומבוהלים על השלג. הפליט מוורשה היה שרוע בתוך שלולית דם בין העצים. "איך לעב נאך," [אני עוד חי] מלמל באידיש.

המצוקה שהולידה רעיון

אליעזר: הדאגה להמשך קיומנו לא משה ממני עקב המצב החדש שנוצר. העליתי בפני החברים כמה משמות ידידיו של אבי ז"ל. החלטתי ללכת לבית הבודד שנמצא במרחק מה מהכפר. בבית זה חי גוי ושמו סטרוק, אחד מידידי אבי. בן שבע-עשרה הייתי כשנתלוויתי לאבי בזמן שהציע את מרכולתו לגויים. הכרתי היטב את הדרך אליו. הייתי צריך לצאת בערב ולחזור באותו הלילה. דממת מוות שררה בסביבה. נביחת כלב לא נשמעה. חשנו את דפיקות הלב. שלושתנו צעדנו מבלי להוציא הגה עד שהגענו למקום. הצצתי מן החלון וראיתי את הזקֵן שהכרתי מסב עם בני משפחתו לשולחן ערוך. על השולחן הייתה פרושה מפה לבנה, ועליה לחם מכוסה בבד לבן. דפקתי בעדינות על הדלת והצגתי את עצמי. כמה רגעים הוא היסס לפתוח, ואחר כך שאל:

- "מה רצונכם?'" קולו היה רך.

- "אין ברצוננו להשבית שמחתכם. תן לנו מעט לחם ונחזור לדרכנו!"

הוא יצא החוצה, הביט סביבו - חושש מעיניים "בוגדניות" - ואמר: "אם הצלחתם במזג האוויר הסוער הזה להגיע לביתי, סימן הוא כי המצוקה היא שהניעה אתכם. לא אתן לכם לחזור בידיים ריקות. בבקשה היכנסו..."

בתום הסעודה ניגש אלינו הזקן ובלחש שאל: "היודעים אתם כי חג לנו היום? חג המולד! אנו נכנסים לשנה חדשה - שנת 1943! הבה נתברך כי בקרוב תיגמר המלחמה הארורה, ואתם תשובו לחיות את חייכם כיתר בני האדם עלי האדמה." ברכתו העבירה רעד חשמלי בלבי. כל אחד מאִתָנו קם ממקומו ובלחיצת יד איחל לו אריכות ימים, והביע משאלה כי נתראה בימים טובים יותר. תמו האיחולים והזקן ביקש להמתין. הוא נתן לנו מנות מתבשילי החג וכמה ככרות לחם, ובירך אותנו בברכת דרך צלחה. הגענו למקומנו בחושך. אחדים מהחברים היו ערים מתוך דאגה לנו על שיותר מדי זמן ארך "המסע", ושמא קרה לנו משהו בלתי צפוי. החברים לא האמינו למשמע אוזניהם. הייתכן כי פרטיזנים יהודים סועדים על שולחן בערב החג הקדוש לנוצרים? אין זה אלא כי קצה של המלחמה קרוב.

האלמנה הטובה

אליעזר: לעתים מזומנות היינו מבקרים אצל הבפטיסט, תושב הכפר נוויר, כדי לשאוב ממנו קצת עידוד. היה נעים לשבת אִתו בביתו הצנוע, והוא עודד אותנו והִפנה אותנו לאנשים שניתן היה להסתייע בהם. הוא שלח אותנו לאישה טובת לב ובעלת רכוש רב שגרה בקצה הכפר. יצאנו לדרך לפי התדריך של הבפטיסט. היה זה ליל ירח, ונפש חיה לא נראתה בסביבה. נקישה על הדלת, ומיד נשמע קולה: "מי שם?" "יהודים אנחנו! הרשי לנו להיכנס להתחמם קצת." "הו, מסכנים. שבו נא, התחממו, ומיד אתפנה אליכם. בטוחני שרעבים אתם. עליי להסוות את החלון." היא הסוותה את החלון בשק יוטה. עצם המעשה הפיח בנו ביטחון. אכלנו את המאכלים שהגישה לנו בלי חיפזון. רצינו להאריך את שהותנו, כי חם היה בבית. בתום הסעודה קמנו, וכל אחד משלושתנו לחץ את ידה והביע את תודתו על האירוח ועל היחס האימהי שזכינו לו לראשונה מאז גורשנו מביתנו על ידי הרוצחים הגרמנים. היא אמרה: "קחו לכם מעט מהלחם שיש עִמדי, ואלוהים יהיה בעזרכם."

חלפו כשבועיים, ואנו החלטנו לנסות ולבקר שוב אצל האלמנה. הפעם נקטנו בגישה אחרת. היינו ארבעה - שלושה עמדו מאחורי הבית ואני נקשתי בעדינות על הדלת. לא היה כל מענה, ואני אותתי לחבריי להתרחק מן המקום ומיהרתי בעקבותיהם. כמה יריות נורו מתוך הבית. הפסקה קצרה ושוב יריות. הסתלקנו במהירות מהשטח. לימים סיפרה האלמנה לבפטיסט על מה שהתרחש. מוסטפה, אחד הפרטיזנים הרוסים שהצטיין בשנאתו לפרטיזנים היהודים, התארח בביתה באותו הלילה. בשמעו את הנקישות בדלת, שלף את אקדחו וציווה עליה לפתוח את הדלת. היא עצרה בעדו והתחננה לפניו כי לא יפגע בנו, אך הוא רץ לחלון ופתח באש. למזלנו הוא החטיא.

מרדכל'ה הנעזב

אליעזר: דן גבאי ואנוכי היינו פעילים בתנועת הנוער 'החלוץ הצעיר'. עד לגיוסו לצבא הסובייטי ב-1941 התמיד דן גבאי בפעילותו המחתרתית בתנועה, ועשה זאת תוך כדי סיכון רב. אני זוכר את הפרידה בינינו בתחנת הרכבת עם גיוסו לצבא האדום. הבן דן נפגש עם אביו באולינובסק, עיר שהיה בה ריכוז גדול של פליטים ממערב אוקראינה ומביילורוסיה. אם המשפחה וזוג התאומים נרצחו במהלך האקציות. אחיו של דן, מרדכל'ה, היה ילד נבון וממושמע; עתה הוא נותר לבדו, וקיומו היה תלוי בחסדם של אחרים. בזכותו של אביו שהיה מתקין עגלות, צירפנוהו לקבוצתנו שעסקה בייצור עגלות. הוא היה אִתָנו ב"מנהרה" (מקום המחבוא), וכן היה שותף לתכניתנו הסודית לברוח ליער. בדרך-לא-דרך הוא הגיע עם הקבוצה השנייה אל האיכר מקסימקה, ומביתו הם באו בחשכה ליער. מרדכל'ה היה בן שתים-עשרה או שלוש-עשרה.

הוא לא הסתפק באיסוף זרדים למדורה ובעזרה לבישול. הוא הבין כי הוא חב יותר מכך לחבריו הבוגרים, וביקש שיתוף מלא ב"קולקטיב" [=בקבוצה]. הוא התחנן לקחת אותו ל"פעולות". בי פיעמה התקווה שהמלחמה הארורה לא תימשך לנצח, ובעיני רוחי ראיתי את שלושת שרידי המשפחה (דני, מרדכל'ה ואביהם) מתחבקים ודמעות של שמחה זולגות מעיניהם. כדי שהדבר יתרחש, מן ההכרח היה לשמור על הילד ככל שניתן.

טרסביץ' לא היה מודע לקִרבה שהייתה ביני ובין הילד, כי בדרך כלל לא הועלה הנושא בקרב "הדיירים". כתחליף ליציאה למקומות מסוכנים בלילות לשם השגת מזון, המציא טרסביץ' המצאה שאף היא הייתה מסוכנת. הוא התחזה לפושט יד בעל זקן ארוך ומקל בידו. הוא לקח את הילד עִמו, לבוש במעיל ארוך ובנעליים מרופטות. שניהם חיזרו על הפתחים ושבו עם מצרכי מזון.

באותה השנה, 1943, התקדם הצבא האדום לאחר הניצחון בסטלינגרד וזינב בצבא הגרמני הנסוג. הידיעות על התקדמותו של הצבא האדום התפשטו במהירות, והפרטיזנים "הסובורובצ'ים" שינו את יחסם אלינו. חיינו נעשו קלים יותר, והיינו מבוקשים ככוח עבודה. היו בעלי מקצוע כמו זבולון שעבד כנגר, ואילו אנוכי ושאר הגברים והנשים עבדנו בעבודות שדה ובגורן. הפקדנו את מרדכל'ה בידי איכר מהימן. מדי יום, מזריחה עד שקיעה, הוא היה באוויר הצח בשדה יחד עם הבקר. הוא היה לבוש היטב, לא ידע רעב והתפתח יפה. האיכר שיבח אותו בפנינו בעת שבאנו לבקרו. הקשר בין הפרטיזנים לבין הצבא הלך והתהדק, ואנחנו הצטרפנו לפרטיזנים ככוחות עזר. מאז נפסק הקשר עִמו, ובמשך שנים לא ידענו מה עלה בגורלו.

שנים לאחר המלחמה הלכתי ברגשות מעורבים לפגישה עם דני ועם אביו בקיבוץ יגור. להפתעתי הופיע יענקל'ה קמינסקי, איש הפלמ"ח ומדריכנו לשעבר בסניף 'החלוץ הצעיר' שבקאמין-ק אשר עלה לארץ עוד לפני המלחמה. סיפרתי להם על קורות משפחתם. באשר למרדכל'ה השבתי להם: "השארנו אותו אצל גוי מהימן. הוא התפתח שם יפה, אך מאז שעזבנו את השטח - לא ראיתיו יותר."

כמה חברים מ"הימים ההם" הוזמנו לחתונת בתה של חייקה הוורשאית, זו שעברה אִתָנו את כל התלאות. חלפו אז כבר 24 שנים מאז הפגישה האחרונה שלי עם מרדכל'ה. כדרך הטבע העלינו זיכרונות מן "הימים הטובים", ובדרך אגב סיפרתי להם על הפגישה עם דני ואשתו, עם התינוק ועם אבי המשפחה. לשאלה של חייקה על זהותם, עניתי: "הלוא הם אביו ואחיו של מרדכל'ה". "מסכן היה הילד," ענתה. "לא היה מי שיעצור בעדו לבל ירוץ לקאמין-ק עוד בטרם נכנס הצבא הסובייטי. אצה לו הדרך, ומצא את מותו בידי האוקראינים יימח שמם."

תקווה ועצב משמשים בערבוביה

קרבות עזים התחוללו בין הצבא האדום לצבא הגרמני. הצבא האדום עדיין היה רחוק מאִתָנו, אך בכל זאת התעודדנו מן האווירה ששררה בין הכפריים וחיזקה במעט את ביטחוננו. לעתים דווקא אלו שעשו עִמָנו חסד, אמרו כי הם עושים זאת לפי הדת הנוצרית כחסד אחרון לפני המוות הצפוי לנו. דחינו דברי עידוד מסוג זה. ידענו לפקוח עין ולהטות אוזן לכל צרה העלולה לבוא. מעתה יכולנו לנוע בדרכים גם לאור היום. מישהו הציע להעמיק לכת ביער - אולי נפגוש שרידים של קבוצות יהודים. מצאנו מחילות ריקות מאדם ודממת מוות. במרחק מה מהמחילות גילינו גוויות פזורות בשטח. אברי גוף שחיות טרף כרסמו בהם היו פזורים מסביב. היו אלה בני עיירתנו וסביבתה שנרצחו בידי ה"סובורובצ'ים". כמה חברים נשארו במקום. אחד מאִתָנו יצא להביא כלי חפירה, ובאמצעותם חפרנו בור וטמנו את אחינו. רשמנו בזיכרוננו: "פה קברנו אחים יהודים שנרצחו בידי הפרטיזנים 'הסובורובצ'ים'."

לא בחסד

אליעזר: חבריי ואנוכי לא היינו מפונקים. כולנו קורצנו מ"חומר קשה", וידענו לעבוד היטב. בתמורה קיבלנו מזון, ביגוד ודברי הערכה על עבודתנו המסורה מפיהם של מעבידינו האיכרים. אחי ברל'ה ואנוכי התקבלנו לעבודה אצל האיכר אנדריי, אחד האיכרים העשירים בכפר נוויר. לאנדריי הייתה משפחה ובה אישה, בנים ובנות והורי אשתו. ידינו היו מלאות עבודה בתפירת בגדים לבני המשפחה. אחי ברל'ה היה חייט טוב. הוא גזר את הבדים לפי מידה, ובעזרת חוט ומחט תפר את החלקים הגזורים בידיו. אלה שראו את התוצר המוגמר, אמרו כי הוא תופר בידיו ואין רואים תפר בחוץ - מעשה אמן ממש.

האיכר הקפיד מאוד על ההיגיינה. הבגדים שלא היו ראויים לשימוש נשרפו, ובמקומם קיבלנו בגדים אחרים העשויים מבד תוצרת בית. לאחר הרחצה בגיגית מלאה במים חמים, הרגשנו כאילו נולדנו מחדש. בחולצה הלבנה המכופתרת עד צוואר, במכנסי הבד שלבשנו ובחותלות שלרגלינו נראינו כאוקראינים ממש. הסנדלים העשויים מקליפות של עץ בוסר שימשו לנו כתחליף לנעליים המרופטות, והן היו גמישות מאוד. בני המשפחה נדהמו לראות אותנו מייצרים את החותלות. אגזים אם אומר ש"התבוללנו" בתוך המשפחה, אך העבודה המשותפת והסעודות המשותפות יצרו הרגשה של איזה "יחד" מדומה. השיחות בינינו נסובו על פי רוב על המתרחש בכפר.

סיפור על גנבות בשדות

רעד עבר בגופי כשראש המשפחה סיפר פעם על גנבת תפוחי אדמה אצל קרוביו. חשדו נפל על איכר בכפר שכן, מכיוון שרק איכר בעל חוש מפותח מאוד יכול לגלות "סליק" [מחבוא] כזה. אליעזר ידע את מקומותיהם של הבורות שהגויים אחסנו בהם תפוחי אדמה וסלק לימי החורף עוד מהתקופה שלפני המלחמה. בליל ירח בנובמבר של השנה הקודמת חזרנו מ"פעולה" בדרך שלא הורגלנו בה; תוך כדי הליכה ושלא במתכוון סטיתי מהשביל ועליתי על גבשושית. התבוננתי בה, התכופפתי, תקעתי אצבעותיי באדמה הרכה והתחלתי לחפור בה. "חבר'ה, גשו הנה," קראתי בלחש. "הביטו, תפוחי אדמה!" באותו הלילה חזרנו למקום עם תגבורת וכמה שקים. מי שלא ראה מצעד של עניים הנושאים שקים מלאים בתפוחי אדמה על גבם, אינו יודע טעם שמחה מהו. בשלל זה מילאנו את המחילה השנייה ששימשה לנו כמחסן.

המפנה בשנת 1943

פרטיזנים מיערות ברינסק וחיילי אוגדות פיודורוב וצ'רניגוב זרמו אלינו בהמונים, לרבות חיל פרשים ועגלות עמוסות בכלי נשק ובתחמושת. הקימו בסיסים על יד הנהר ביאלה אוז'ירה ("האגם הלבן"). שמועה עברה כי הגנרל פיודורוב, מפקד האוגדה, אמור לעבור בכפר ווטלה בדרכו לבסיס ולהתעכב בו. השמועה הזו עשתה לה כנפיים בכל האזור. הרעיון לשגר משלחת מטעמנו לגנרל נולד בדרך ספונטנית. שמאי מייסטל, גבר נאה ובעל לשון חדה שהיה סגן ראש היודנראט בימי הגטו, שטח בפני הגנרל את בקשתנו להתקבל לשורות הפרטיזנים אשר תחת פיקודו. "אנו מוכנים לקבל על עצמנו כל משימה שתוטל עלינו," הכריז מייסטל. "באוטריאד שלי לוחמים לא מעט יהודים, מהם כאלה המצטיינים בפעולות." השיב הגנרל. "אין כל מניעה לקבל אתכם."

במהלך הקרבות כבש הצבא האדום את האזור, ושמאי מייסטל גויס לצבא. הוא התחבב על פיקודיו, ובעזרתם הגיע למערכת השיפוט הצבאית. הוא מסר לשלטונות הסובייטיים את שמותיהם של אוקראינים שהסגירו ורצחו יהודים. חלקם הוצאו להורג וחלקם נשפטו לשנות מאסר ארוכות.

לא כמתחננים

ה"פיודורובצ'ים" שלטו בכל הכפרים באזור, והכפריים חויבו לספק את הדרוש להם. אולם כשבאו לגייס בעלי מקצוע יהודים שהועסקו אצל האיכרים, הם נתקלו במורת רוח מצד האיכרים מחמת התועלת שהביאו להם היהודים. היהודים אף הם לא רצו להיפרד מהכפריים. ניסינו להתנגד להפרדה בין אנשי מקצוע לבין בלתי מקצועיים. הם אמנם הבטיחו כי בשלב הבא יגיע גם תורם של היתר להצטרף לצבא. אחי ברל'ה היה חייט; הוא סירב ללכת אִתם בשל ההפרדה בינינו וחטף סטירת לחי מצלצלת. נוכחתי לדעת כי אין טעם להתנגדות. רמזתי לברל'ה ללכת אִתם בתקווה שעוד נתראה.

באחד הלילות חלמתי כי אני רואה את אחי נורה למוות. התעוררתי ומִיָד יצאתי החוצה בכפור העז, ובמוחי ניקרה המחשבה כי זוהי הדרך המוליכה אל המקום שאמצאנו בו – חי, או מת חלילה. במשך שעות קיוויתי שמא יגיע מישהו מחבריו של הסטרשינה [רב סמל ראשון, ברוסית] וניה, ואשיג ידיעה כלשהי על אחי – אך לשווא. חזרתי בלב כבד "הביתה". החלום הוסיף לייסר אותי. ניסיתי בשנית – הן בדרך הזאת יצאו עם ברל'ה, הרי לא טועה אני.

עם דמדומי בוקר פגשתי את הסטרשינה וניה ושאלתיו על אחי. הוא אמר: "אין לך אח יותר!..." "מה? איך, מתי?" מזווית העין בחנתי את מבטו האירוני, הוא נראה כמי שרוצה להתל בי. "אחיך היה חדש במקום מגורינו. לפנות בוקר יצא לעשות את צרכיו, תעה בדרכו חזרה ונתקל באנשי המשמר. הוא לא ידע להשיב על הסִסמה. מיד נעצר בחשד שהוא מרגל, והובילו אותו כדי להוציאו להורג. פרטיזן מבונקר שכן הבחין בבוריס (ברל'ה). הוא ידע כי רק "אתמול" הבאתיו, והוא מיהר להודיעני שעומדים לחסלו. הגעתי שניות לפני הלחיצה על ההדק..."

- "מותר לי להאמין לך?" שאלתי.

- "הירגע, הירגע. תחילה רציתי לבחון את גבריותך!... אבל עכשיו סיפרתי לך את האמת."

- "אמור לי אם כן מה יהיה אִתי. הן הבטחת כי תקבל גם אותי ליחידתך בבוא הזמן."

- "אעמוד בהבטחתי!"

- "מתי, האם זה לא אפשרי עכשיו? אני רוצה להיות עם אחי. גם במלחמה, בקרבות עם האויב."

- "חזור הביתה למקומך, הכן חפציך האישיים וחכה לי מחר על אם הדרך. אשלח למקום את אחד החיילים מיחידתי. תמסור לו את שמך ושם אחיך, והוא יאסוף אותך."

למחרת בבוקר הגעתי למקום ומחשבותיי היו נתונות לאחי. האם אמת דיבר וניה? האראה את אחי? שמא יש פה איזו תרמית? הרי זהו המקום שקבענו, והתשובות לשליח זכורות לי היטב. אך באשר לזמן המפגש זיכרוני מעורפל מעט. הו אלוהים, שרק יתבדה החלום. תרדמה נופלת עליי, וכמתוך שינה אני חש בעורפי לטיפה. לקראת חשכה הגיע מישהו מהפרטיזנים ונסעתי אִתו. אך מדוע לא כיסה את עיניי כדי שלא אראה את שורת הבונקרים שבין העצים? נו מילא, אִתי הם בטוחים כי יהודי אנוכי. כמה עשרות מטרים מן המקום "המיוחל" הסב השליח את פניו אליי, ובחיוך סלחני אמר לי לרדת. ברל'ה עמד בפתח הבונקר. פניו העידו כי היה בטוח שנתאחד. במשפחתנו לא נהגנו להתנשק; בחיבוק החזק די היה כדי לחוש כיצד פעמו הלבבות בשמחה.

בבונקר שהובאתי אליו התגוררו אחי ברל'ה ופיטקה הסנדלר, והיו בו שתי פינות למלאכה - לפיטקה שולחן עבודה, ולברל'ה מכונת תפירה. ליד כל אחד מהם היה חגור מלא. חם היה בפנים. כבר בשניות הראשונות נקלעתי למתח בין השניים. "איננו פחדנים כפי שהברנש חושב עלינו," סח לי ברל'ה באידיש. "מה הוא רוצה ממך?" שאלתי. 'הוא רוצה להיות הראשון שיחבוש את הקובנקה (כומתה מיוחדת) הראשונה שאתפור. קדחת יקבל... חושבני כי זו רק פרובוקציה. הוא זומם משהו. הוא אנטישמי צמא דם."

השיחה בינינו באידיש עוררה בו זעם. הוא לפת את הרובה ואיים עלינו. תפסתי את הקנה בתנועה מהירה, משכתי את הרובה אל על והוצאתי אותו מידיו. למחרת בבוקר קם ברל'ה משנתו ומצא חתך באחד ממגפיו - ככל הנראה מעשה ידיו של פיטקה. לאחר שיקול דעת החלטנו כי אין טעם להתקוטט אִתו שוב. דיווחנו על המקרה לוועדה לעניינים מיוחדים, ושלושתנו הופענו בפניה.

פיטקה הכחיש את המעשה לחלוטין. החקירה נוהלה על ידי גבר גבוה, חבוש קובנקה ולבוש סגין ארוך. הוא לא סבל את דברי ההכחשה של פיטקה. לפי ההשתלשלות שהובאה לפניו, הוא שוכנע בעליל כי אכן מעשה ידיו הוא. החוקר קם ממקומו, הניח ידו על כתפו של הפושע ובלשון חדה מנה את פשעיו אחד לאחד: "אזכיר לך את הפשע הנתעב בעיר בריסק שמעבר לנהר הבוג, כששדדת את היהודיה ותלית אותה עם הראש למטה." הוא הרים את קולו בזעם וטלטל אותו בחוזקה. "לא נפנק אותך! עוד פשע אחד וגזר הדין יהיה קצר! ועכשיו חזרו למקומכם!" פלקסים, בעל אות גיבור ברית-המועצות ומפקד יחידת חבלנים שלזכותו פיצוץ 14 רכבות אויב עמוסות בחיילים ובנשק, לא הסתיר את יהדותו. בפגישה עמו הייתי סקרן לדעת את זהותם של שני האישים שהיו "הפוסקים" בתקרית. האינפורמציה הייתה מדוייקת. האחד הוא אוקראיני ושמו טימושנקו, מפקד היחידה לעניינים מיוחדים בחטיבה. האחר הוא קפיטן קראוזה, ראש המטה של החטיבה; הוא שירת כקצין בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. "כפי שאני מכירו," אמר פלקסים, "הוא יהודי בכל רמ"ח אבריו." לשמע ההערכה על קראוזה הגבתי בחיוך, והדבר עורר את תשומת לבו של פלקסים. "מה פשר החיוך?" שאלני. "הרגע פענחתי את פשר סטירת הלחי שספגתי מקראוזה," השבתי. "היא הייתה סטירה של אב לילדו. הוא עשה את זה בחינת 'מה יאמרו הגויים'..." להזהרתו של טימושנקו הייתה השפעה מכרעת על הפושע. פיטקה למד לקח ולא הוסיף להתפרע, ואנו חשנו כשווים בין שווים.

במשך תקופה קצרה חיינו בתנאים שלא הורגלנו בהם. התרגלנו די מהר למשטר הצבאי המאורגן. אכלנו טוב ובזמן, לפי סדר קבוע. לא סבלנו מהקור העז, כי חם היה במגורים. השפה הרוסית שלטה בכול. כמעט שכחנו את שפת האם שלנו. רוב שעות היום עברו בלימודים על סוגי הנשק שבשימוש החטיבה. אותי סיפחו ליחידת המרגמות. לאחר שלמדתי היטב את תפקידי מוניתי לרגם מספר 2. אחי ברל'ה סופח ליחידה אנטי טנקית [נ"ט]. במשך חודשיים של אימונים חיינו בדריכות עצורה לקראת שעת הנקם שבוא תבוא.