עדויות

נחמה ורניק (לבית גרינשטיין)

ב-1942 התחיל הרצח, בשלבים. ביוני 1942 הקימו הגרמנים גטו בעיירה. שבעה-שמונה אנשים נדחסו לתוך חדר אחד. חלק מבני הנוער התחילו להתארגן. אני עבדתי בסריגה בבית-מלאכה לסריגת צמר; הייתי בין אלה שעבדו מחוץ לגטו, וכך יכולתי להביא קצת אוכל הביתה. ב-10 באוגוסט 1942 בוצעה "האקציה הגדולה", ובה נרצחו כ–2400 יהודים - נשים, זקנים, ילדים וטף. הוציאו את כולם אל בית הקברות ורצחו את הזקנים והילדים. הגרמנים השאירו בחיים גברים בגילאים שבין 16 ל-60 ושלחו אותם בחזרה לגטו. אחרי "האקציה הגדולה" חילקו הגרמנים את הגטו לשניים. הנותרים המשיכו לעבוד עד לחיסול הסופי של הגטו.

לאחר "האקציה הגדולה" נשארו בחיים אימא, אבא, אחותי הגדולה לאה ואני. כל שאר בני המשפחה נרצחו. קיבלנו אישור וחזרנו, כי עבדנו מחוץ לגטו. לאחותי לאה היה חבר. היא אמרה שצריך לברוח. בלילה האחרון בגטו, ב-1 בנובמבר 1942, נוצרה מהומה בגטו; פשטה שמועה כי עומדים לחסל את הגטו. אני ואחותי החלטנו לברוח. למחרת התברר לנו כי עומדים לחסל את הגטו ולהשאיר בחיים שבעים בעלי מקצועות מיוחדים. חזרנו לגטו בלילה מהעבודה, אחותי ואני פרצנו את גדר הקרשים של הגטו וברחנו. הגרמנים ירו מסביב, ולא ידענו לאן ללכת. אחר כך הגרמנים תפסו את לאה אחותי ורצחו אותה, ואני המשכתי לברוח.

פגשתי ביער בקבוצת יהודים, וביניהם היו לרמן ומליק. יחד אִתם הגעתי ליערות נוויר–ווטלה. שם פגשתי עוד כמה קבוצות של יהודים שברחו מהגטו והסתובבו ביערות מבלי לדעת לאן לפנות. פגשתי קבוצה של אנשי העיירה שלנו, וביניהם היו אליעזר סנדיוק ואחיו דב, זייבל (זבולון) סנדיוק ואחיו נח, יואל סנדיוק, דרשביץ' (פליט מפולין), ד"ר ליפא אבינוביצקי ושלושה אנשים מהכפר לישקע (גלושא זוטא). פגשתי חברה שלי מבית הספר ושמה רחל פוגץ' (לימים וינוקור). היינו שתי בנות, ואף אחד לא רצה לקבל אותנו לקבוצה. רחל הייתה עם אחיה. שתינו בכינו. בכיתי להם: "איך תשאירו אותנו?"

הצטרפתי לקבוצה של 10–12 בחורים; עם רובם גרתי וחייתי את כל התקופה עד לאביב 1944. היינו שנתיים ביער. חפרנו מחפורת (זמליאנקה), ובתוכה ישנו בלילה. הבחורים דאגו למזון, ובלילה הביאו תפוחי אדמה. היה לנו סיר קטן ובתוכו בישלנו תפוח אדמה אחד. החבר'ה מלישקע אספו מזון מהגויים. הגויים נתנו משהו וביקשו מהאנשים לעזוב במהירות כדי שלא ייתפסו. הגויים החזיקו בבור בשדה תפוחי אדמה, והם נשארו קפואים בגלל השלג. מבורות אלו גנבנו תפוחי אדמה.

פחדנו שהפרטיזנים יהרגו אותנו. עברנו ובנינו זמליאנקה במרחק של חצי קילומטר משם. לילה אחד התמלאה הזמליאנקה מים. אחר כך חזרנו למקום הקודם, והתברר לנו כי ערכו שם חיפושים; כאשר היינו במקום האחר, הגיעו גויים או פרטיזנים שרצו להרוג אותנו ולמזלנו לא מצאו אותנו.

אחרי המפנה בסטלינגרד הרגישו כולם שהגרמנים מתחילים להפסיד במלחמה. התחלנו לצאת לכפרים. אני עבדתי בסריגה. ישבתי וסרגתי בכל שבוע סוודר, וכך קיבלנו אוכל. פעם סרגתי סוודר אצל כומר בשביל הבת שלו. פתאום נכנס מישהו ושאל: "יש כאן יהודיה?" אני הייתי במחבוא והקול היה מוכר לי. התברר כי זה בן עיר שלנו, בן-ציון (בנצי) מליק; הוא שמע שיש מישהי וחיפש אחריי. נפגשנו. הוא היה פרטיזן והביא לי שתי שמלות יפות. אמרתי לו: "השתגעת, כך יֵדעו שאני יהודיה." אברהם ביבר ובנצי מליק ביקרו אצלנו במחפורת וישנו אִתנו. הם הביאו אִתם כבש. למחרת, בנצי מליק אמר לביבר: "בוא נשאיר להם את הכּוּתָנות שלנו." וכך עשו. במהלך 1943 הצטרפו חלק מהבחורים לפרטיזנים. היה קשר גלוי יותר וחופשי. באביב 1944 נודע לנו כי החזית מתקרבת; הפרטיזנים, שכל השטח היה תחת שליטתם, עמדו לעבור את החזית.

אמרו לנו להצטרף לקבוצת פרטיזנים ולעבור יחד אִתם את החזית. כך עברנו והגענו לרפלובקה, עיר שהייתה כבר בשליטה סובייטית. עדיין היו הפצצות. מרפלובקה רצו לשלוח אותנו לרוסיה. אז הצטרפתי לחברתי רחל פוגץ', ועם שחרורה של קובל בקיץ 1944 נסענו אליה שתינו מרפלובקה. שם שוב נוצר ריכוז של יהודים ניצולי שואה, וחיכינו בעיקר לגברים שהיו אז בצבא האדום. הרוסים גייסו את כל הצעירים, ובהם היה גם מנשה פרצ'יק. גרנו בדירה אחת. שם התאספנו ועסקנו בסחר מכר. היה אִתנו חייל רוסי.