עדויות

דב ויסמן

ב- 22 ביוני 1941 הופצצה העיירה והתברר שהנאצים הכריזו מלחמה על ברה"מ והם פרצו את הגבול, שהיה מרוחק מאתנו מאה קילומטרים בלבד. לאחר זמן קצר נוצר שלטון אוקראיני-גרמני והחלו בפרסום גזרות על היהודים: טלאי צהוב, עבודת כפייה, מאה גרם לחם ועוד. מדי פעם עברו יחידות עונשין ורצחו יהודים. כך נרצחו שמונה אנשים ב- ט' באב תש"א וכן מאה גברים בגילאים שבין 16 ל- 60 בראש חודש אלול תש"א. ב- 1 ביוני 1942 הוקם גטו שבו רוכזו כ- 3000 יהודים. לאחר "האקציה הגדולה" שבה נרצחו היהודים ב- 10 באוגוסט 1942, נותרנו כ- 600 בלבד. אני ניצלתי כי קיבלתי "שיין" (תעודת עבודה) של איש אחר שנשאר בגטו. חזרנו לגטו מוקטן וידענו שקיבלנו ארכה לחיים נוספים. בנובמבר 1942 הוקף הגטו והבנו שזה הסוף. החלה בריחה המונית לעבר יערות נעוויר.

עבדתי עם אבי בבניין של הגביטסקומיסר. עם כיתור הגטו והתחלת הבריחה, אבא חזר לגטו, לקח את אימי ואת אחי פסח, חזר לקחת אותי והתחלנו לברוח בכיוון יערות נעוויר שלפי השמועות היו בהם פרטיזנים. לאבי היה רובה שרכש בזמן שהיה בגטו. הגרמנים רדפו אחרינו ולאחר שאבי פתח עליהם באש, הם הסתלקו וחזרו לעיירה.

ביערות נעוויר הצטרפנו לאנשים נוספים.קבוצתנו מנתה עשרים ואחד אנשים. נאלצנו להסתתר בבונקר מפני הגרמנים, מפני המקומיים ומפני הפרטיזנים. הפרטיזנים השתוללו באזור ובין היתר אנסו ורצחו יהודים. חלינו במחלת הטיפוס. אימי נפטרה בשושן פורים מן המחלה ומן הרעב. היא נטמנה ביער. בשנת 1943 הוצנחו פרטיזנים ביער על ידי הצבא האדום וארגנו את יחידות הפרטיזנים מחדש. אבי היה פעיל מאוד בקרב הפרטיזנים.אני הייתי פחות פעיל ממנו כי הייתי עדיין ילד. הפרטיזנים יצאו בלילות לפוצץ רכבות ומסילות ברזל וגם להלחם נגד הגרמנים שהיו בקאמין-ק. באפריל 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום ואבי גוייס לצבא הפולני. אני הייתי צמוד אליו כל הזמן. הוענקה לו דרגת רב סרן.