עדויות

רחל וינוקור (לבית פוגץ') ז"ל

ב- 2 בנובמבר 1942 הגיע לבית המלאכה הגביטסקומיסר עם עוד גרמני, והם רשמו את שמותיהן של שלוש בחורות: אתל גולדשטיין, מירה ויסמן ואותי. לא אמרו דבר והלכו. הבנו כי רק שלושתנו נישאר בחיים. התפזרנו ואני חזרתי לגטו. אִמי הפצירה בי לברוח ואמרה כי ייתכן שנגזר גורלי להישאר בחיים. חזרתי למקום העבודה, כי לא היה לי מקום לברוח אליו. מאוחר יותר הגיע אחי פנחס והשפיע עליי שנברח. יצאנו מהעיירה, ובדרך כבר רדפו אחרינו צעירים פולנים וניסו לתפוס אותנו. על אף שהיו קרובים מאוד אלינו, הצלחנו להימלט מהם.

ברחנו מהגטו ללא חפצים כלשהם. אפילו הנעליים שנעלתי לא היו שלי, ולכן פצעתי את הרגליים עד זוב דם. הלכנו כל הלילה, כעשרים וחמישה קילומטרים בכיוון הכפר גלושא זוטא. נכנסנו לבית של מכר פולני; הוא נתן לנו לאכול, אולם סירב להשאיר אותנו אצלו. שהינו אצלו יומיים ויצאנו ליערות. נתקלנו בקבוצת יהודים שחיפשה קשר לפרטיזנים. הצטרפנו אליהם. בחוץ היו שלג וכפור; רגליי היו פצועות וסבלתי קשות מהקור. לא נתקלנו בפרטיזנים, אבל נתקלנו בשבויים רוסים שברחו מהשבי ועבדו אצל האיכרים כפועלים. ביער חשנו ביטחון מסוים - הגרמנים לא העזו להיכנס ליערות, ואילו הגויים עזבו אותנו לנפשנו בגלל פחדם מהפרטיזנים. הטרידו אותנו יחידים וקבוצות שלא היו מאורגנים וספגו את ההסתה האנטישמית - הן של הגרמנים והן של המקומיים. הם שדדו, אנסו ואף רצחו. נאלצנו לעזוב את יערות ווטלה ועברנו למקום הקרוב ליערות נוויר.

הקבוצה שלנו התפרקה. אחי חלה בטיפוס ונפטר, ואני נשארתי לבדי. בימים מצאתי מסתור ביער, ובלילות הייתי יוצאת לכפר הסמוך כדי לבקש לחם. היה חורף קר מאוד. זוג אחד, גבר ואישה, נרדמו ביער וקפאו. ביום שכבנו מכוסות בקש ובשחת, בלילות היינו הולכות לבקש מזון. לפעמים היינו מדליקים מדורה קטנה כדי שלא יבחינו בנו מרחוק. סייע בידינו פולני אחד ושמו קובל (KOVAL); תכופות הוא נתן לנו לחם. אני ושתי חברותיי, שרה ומרים, עברנו יחד את החורף של 1942–1943. הרגליים שלנו היו קפואות. עטפנו אותן בסמרטוטים ובנייר וקשרנו בחבלים. זה לא עזר כל כך, כי הסמרטוטים נרקבו והחבלים התפוררו. היינו לא נקיות, לא רחוצות ומלאות בכינים. הייתה לנו עדיין נשמה אנושית, אבל נראינו כמו חיות. כאשר אני נזכרת לפעמים איך הייתי הולכת מרחקים ארוכים כדי להשיג פרוסת לחם או תפוח אדמה, אינני מבינה מאין היו לי הכוחות לכך. תפוח אדמה אחד, או במקרה הטוב שניים, היו המזון שלנו ליום שלם. לפעמים היינו מתגנבות לאיזה אסם, ושם לנו בעליית הגג. הכלבים היו מתחילים לנבוח עלינו והאיכרים הבינו אז כי יש יהודים בסביבה.

באביב 1943 השתפר מצבנו. הייתי מהראשונות שיצאו מהיער. ניגשתי לבית של פולני כדי לבקש לחם, ושם נתקלתי בפרטיזן שהחל להתעניין בי. הוא הביא לי בגדים ממשפחה יהודית שהייתה אצלו ביחידה. הגויים הבחינו בשוני ביחס של הפרטיזנים אלינו, ואף הם היטיבו את יחסם אלינו. בכפר נוויר הסתובבו אז כחמישים יהודים באופן כמעט חופשי.

השגתי עבודה אצל משפחה פולנית ולה שני ילדים קטנים. היה כבר מה לאכול, אולם העצב היה רב מאוד. נודע לי אז שאבי נרצח בכפר הולדתו נוינו (NUJNO), במרחק של כעשרה קילומטרים מקאמין-ק. אִמי ואחי הקטן נרצחו על ידי האוקראינים בגלושא זוטא, ואילו אחותי הבכורה והחתן שלה חיים כשר נרצחו בעת בריחתם מהגטו. כך הושמדה המשפחה, כל אחד במקום אחר.

גם שקט לא היה לנו, מפני שהגרמנים החלו בהפצצות על הכפר והסביבה. חששנו מה יקרה לנו כשהפרטיזנים השולטים באזור יצטוו לסגת. נשים וילדים הם לא קיבלו ליחידותיהם.

במקרה הכרתי את משפחת שטיינגרטן מרטנה (RATNO), עיירה השוכנת במרחק של כ-30 קילומטרים מקאמין-ק. הם החלו להתעניין ולטפל בי. הם השתייכו ליחידת פרטיזנים, והמליצו בפני מפקד היחידה לקבל אותי ליחידה. הם הראו לו מ"מעשה ידיי". הדבר מצא חן בעיניו ובמיוחד בעיני אשתו, וכך הסכים לקבל אותי ליחידה. קראו לו ריַדקו (RIADKO). הוא היה רוסי והתייחס בהגינות ליהודים. ביחידה היו כמעט כולם רוסים, למעט כמה משפחות יהודיות; היחידה השתייכה לאוגדה של פיודורוב. הרגשתי טוב מאוד ולא פחדתי יותר מגרמנים ומאוקראינים. לא הייתי בודדה עוד. משפחת שטיינגרטן התייחסה אליי יפה מאוד. היחידה שלנו נדדה כל העת, והדבר לא היה קל עבורי. הגברים היו יוצאים ל"תפקידים", והנשים נשארו במחנה. אני עבדתי במטבח וכן סרגתי. התייחסו אליי יפה מאוד גם עקב גילי הצעיר.

יחד עִמי נתקבל ליחידה בן עירי גבאי לייבל; מאוחר יותר הוא נהרג בקרב. ביחידה שלנו היו גם רופא יהודי (רוסי) ואחות. כן עבדו כמה בנות רוסיות במטבח. שהיתי ביחידה למעלה מארבעה חודשים, עד לינואר 1944.

ב-17 בינואר 1944 החל החופש שלי. החזית התייצבה ליד העיר קובל, והיחידה שלנו צורפה לצבא האדום. הנשים שוחררו, והיה עלינו להסתדר בכוחות עצמנו. לי הוצע להתחיל ללמוד. נסענו במכונית צבאית לעיר סרנה, עיר שהייתה מופצצת יומם וליל. הדרכים היו מסוכנות - הן בגלל ההפצצות גרמניות והן בגלל ההתקפות של האוקראינים הלאומנים. בדרך התקלקלה המכונית, האוקראינים הקיפו אותנו ובכל זאת יצאנו בשלום. בסוף ינואר 1944 הגעתי לסרנה.

יחד עם משפחת שטיינגרטן נסענו לקייב, ושם קבלנו ביגוד ומזון. לאחר שהייה של כמה חודשים בקייב חזרנו לרפלובקה, ואחר כך גרתי בעיר קובל. מקובל עברתי לעיר לובלין שבפולין, ומשם למחנה עקורים בְּפרנוולד (FERNWALD) שליד מינכן בגרמניה. עבדתי בבית-חולים, ושם הכרתי את בעלי לעתיד; מאז לא נפרדנו. עברנו לאיטליה ושהינו כמה חודשים בהכשרה בעיירה רג'יו אמיליה. הגענו לקפריסין, ובאוגוסט 1946 יצאנו לארץ-ישראל באניית המעפילים 'כ"ג יורדי הסירה'.