עדויות

פנינה אינגברג (לבית קרוין) ז"ל

ביערות היינו קבוצה קטנה. עוד קודם נדברנו להיפגש אִתם - הם היו בני-כפר שגרו בסביבה. הגיס של שרה ביבר (אחיו היה נשוי לה) היה אִתנו באוטריאד [=יחידה של פרטיזנים]. הוא הִרבה להתווכח עם הפרטיזנים האנטישמים, והם כעסו עליו. אמרתי לו: "למה אתה רב אִתם? מה יצא לך מזה?" הוא אמר: "שאני אוריד את ההשכלה שלי לפניהם?" יום אחד באו הגרמנים ליערות; הפרטיזנים היו צריכים לעבור נהר, ואז הם ירו בו והרגו אותו .

החיים בפרטיזנים היו קשים מאוד. היינו שותים מדלי עם חלודה, מורידים את הירוקת מהמים לפני ששתינו. כדי שנוכל להדליק אש, היינו צריכים לבדוק אם אין מסביב מישהו שיסגיר אותנו.

הגברים היו נכנסים לבתי האיכרים כדי לקבל מהם משהו לאכול. אני בקושי מצאתי אוכל. בתקופה מסוימת היינו רעבים מאוד, והסתובבנו בלי הפסקה בחיפוש אחרי מזון. לאחר יום שלם ראינו אור בחלון. האדם בפנים אמר: "תברחו מפה". אחרי שעה הוא הביא לנו בקבוק חלב וכיכר לחם. הוא אמר: "אם הייתם דופקים בחלון השני, כבר לא הייתם בחיים". בחלון השני נמצאו אנשי ז'נדרמרייה [משטרה מקומית] גרמנית.

עם השחרור ב-1944 אספו אותנו בכפר על יד דומברוביצה (חצקוולה). קיבלנו אישור על היותנו פרטיזנים, ונאמר לנו כי אנו יכולים ללכת לאן שנרצה. הרוסים הכניסו אותנו לקרונות רכבת להובלת פרות. באמצע הדרך הרכבת עצרה. הייתי בטוחה כי עומדים להרוג אותנו. הם אמרו כי המלחמה נגמרה, ולכן עצרו את הרכבת ונתנו לנו הפסקה.

היינו רעבים ללחם. הכרתי את אשתו היהודיה של מישהו ברוסיה. באותה תקופה קיבלו חבילות מהג'וינט [ארגון סיוע של יהודי ארצות-הברית]. היא הבינה שאין לי כלום. כל מה שהיה לי נשאר בקאמין-ק. היא נתנה לי פתקאות לקניית מעיל ונעליים, אבל אלו שמחלקים את הדברים לא רצו לתת לי אותם. היא נכנסה לחנות והוציאה את הדברים בעבורי. בזמן הנסיעה ברכבת, האיכרים ידעו כי כל האנשים רעבים, ומכרו לנו מזון תמורת הבגדים. נתתי מעיל עבור כיכר לחם. בסוף השארנו את כיכר הלחם ברכבת. בעלי הלך לכל קרון והזכיר לכולם לקחת את החפצים שלהם. אבל את הדברים שלו הוא השאיר בקרון, ונזכר בהם רק אחרי שהרכבת נסעה.

אחר כך בעלי פגש ברחוב שני אנשים מהסביבה הזו. יכולתי לתפור שמלה בתמורה לכמה תפוחי אדמה. תפרתי שמלות וקיבלתי בתמורה פתקאות למזון. שילמתי בפתקאות עבור הארוחות שאכלתי במסעדות.