יישובים במרחב

אריה שוורץ / אנשי גלושא רבתא

שמי אריה שוורץ, בנו של יהושע שוורץ. אבי הוא משארית הפליטה ומאחרוני השרידים מהעיירה גלושא רבתא. אבי נולד בקובל, ובהיותו בן שש עברו הוריו ומשפחתו להתגורר בעיירה גלושא רבתא. העיירה מנתה אז כשישים משפחות. כשהיה בן שבע-עשרה, אחרי גמר לימודיו בישיבת מיר, נעשה אבי למורה בבית הספר היהודי שבכפר ציר - בין לוביישוב לבין גלושא רבתא. הוא לימד תנ"ך, עברית וחשבון.

אחד הילדים הפריע לו מאוד, ובכך עודד ילדים אחרים להתנהג באופן דומה. אבי היה איש סובלני וטוב לב, והוא ניסה להרגיע אותו ולהעביר את השיעור. פעם אחת הילד הזה הגדיש את הסאה, ואבא שלי הוציא אותו אל מחוץ לכיתה; הדבר הרגיע את שאר הילדים. הילד הזה, כמו שאר הילדים בכיתה, נרצח ב-1942 על ידי הגרמנים. עד היום אבי מצטער עליו ועליהם, ובכל הזדמנות מזכיר אותם אך ורק לטובה.

סבי, משה יוסף שוורץ זצ"ל, היה בן-אדם למופת - גם למקום וגם לבריות. סבי היה אדיר בתורה, צדיק תמים, חסיד ירא-שמים וטוב לב. אבא שלי נפל פעם מסוס ושבר את רגלו; סבא שלי לקח אותו על העגלה אל מרפא גוי בכפר, כדי שהלה יתקין לו ערֵמה של קרשים - כמעֵין גבס על הרגל. בדרך עברה רכבת, והסוסים נבהלו. סבא שלי היה איש חלש ורזה, אולם ברוחו היה ארז הלבנון; הוא הצליח להשתלט על הסוסים. כזה היה סבא - נאמן ומסור למשפחתו, מעולם לא עשה רע לאיש, איש פשרות ואהוב על כולם.

סבתי חיה יהודית ז"ל (הבת שלי נקראת יהודית על שמה של הצדקת) הייתה עקרת בית למופת. היא שמרה על משפחתה מכל רע, ובשעת בין השמשות בשבת הייתה יושבת וקוראת ב"צאנה וראינה". בזמן התפילה "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" הנאמרת בבית הכנסת בימים הנוראים, הלמה על לִבּה באגרוף קמוץ בחוזקה רבה כל כך עד שאבי פחד פן תזיק לעצמה.

פנחס (פיניה) ז"ל, אחיו של אבא שלי ודוד שלי, היה בן נאמן ומסור להוריו. הוא שמר עליהם מכל משמר עד לרגעים האחרונים של כ"ז באב תש"ב (1942).

בכ"ז באב תש"ב (1942) נלקחו סבי משה יוסף, סבתי חיה יהודית, בנם פנחס, בתם רוזה עם בעלה הרשל וילדיהם אבאל'ה ושפרהל'ה – יחד עם עוד יהודים מגלושא רבתא - לקאמין-ק, ושם נרצחו על ידי הגרמנים.

רציתי לספר על מספר יהודיות ויהודים אלמונים אחדים מבין אותם ששת המיליונים, ה' ינקום דמם הטהור. אבי, ניצול מחנה ריכוז ומשארית הפליטה, זכה להכיר את היהודים הללו; הוא זכה לדבר אִתם, ובעיקר לשמוע מדבריהם וללחוץ יד לצדיקים אדירי העוז והרוח האלו. להלן הדברים שהוא סיפר לי על אודותם:

הרב הגאון הלמדן, משה חיים בליניצקי, היה רב העיירה גלושא רבתא. לרב ולרבנית זצ"ל היו תשע בנות, והם חיו בצניעות. מעולם לא גבה לבו של הרב, והוא נתן כבוד לכל אדם ואדם. הרב התפרנס בדוחק ממכירת נרות ושמרים לאפיית חלות לשבת. בשבתות, בחגים, בימים הנוראים ובייחוד ביום הכיפורים נישא קולו הערב בבית הכנסת.

בכ"ז באב תש"ב (1942) נלקחו הרב, אשתו ובנותיו על ידי הנאצים ימ"ש יחד עם עוד יהודים מהעיירה לקאמין-ק. מול בית הקברות היהודי ציוו הגרמנים על כולם להתפשט, לרבות הרב הקדוש, אשתו הרבנית ותשע בנותיו הקטנות – אותם הצנועים והענווים, אלה שמעולם לא עשו רעה לאיש ולא פגעו באף אדם. הרב ציווה על אשתו ובנותיו שלא להתפשט למרות פקודת הגרמנים. הנאצים הִכּו אותם עד מוות, ולאחר מותם קרעו מהם את הבגדים.

הגברת סטריר, מורה בבית הספר בעיירה, ירקה בפניו של מפקד הגסטפו אשר הורה לה ולילדיה להתפשט. בזלזול תהומי היא אמרה לו: "שלא תחשוב שברצח היהודים ניצחתם במלחמה, המפלה שלכם תבוא ומרה ושחורה תהיה אחריתכם!" המורה ספגה מכות רצח, ואז ירו בה ובשני ילדיה. יצחק אייזנברג סירב להתפשט, הוכה ונורה.

כ-2,400 יהודים נרצחו באותו כ"ז באב תש"ב האיום והנורא; ביניהם היו סבי וסבתי - משה יוסף וחיה יהודית, הדוד פנחס, הדודה רוזה ושני ילדיה. ובין חורבות העיירה גלושא רבתא אשר בפולין, בעת שנושבת הרוח הקרה, מהדהד עדיין קולו העדין והערב של הרב משה חיים: "יתגדל ויתקדש שמה רבא." מי ייתן ויהיו המילים המעטות והקטנות הללו, מילים שנכתבו למענם ולזכרם, אבנים למצבה שמעולם לא הייתה להם. תהיינה נשמותיהם הקדושות והטהורות צרורות בצרור החיים עד יקיצו ישני עפר. ארץ, אַל תכסי דמם הטהור!