יישובים במרחב

איסר אורמלנד/ וולקה שטשיטינסקה

כאשר נכנסו הגרמנים לכפר, האוקראינים הרגו את אבי. הגרמנים לא ידעו מיהו יהודי, אבל המקומיים ידעו. כשהגרמנים התחילו להיכנס, עזבנו את הבתים והלכנו לעיירה דיבין. שם הייתה לנו משפחה. השארנו את הבתים כמות שהם. אבי ועוד אחד חזרו לראות מה עם הבתים, ובינתיים בא אוקראיני והרג אותו. אחרי שהגרמנים נכנסו, חזרנו לכפר. אחר כך ניתנה פקודה לכל היהודים לצאת מהכפר ולעבור לגטו בקאמין-ק. בגטו גרנו באותו הבית עם בן-דודי איצ'ה (פנחס אורמלנד), עם אחיותיו ועם עוד משפחה גדולה מאוד. אחותי הגדולה הייתה בבריסק, והיה לה ילד. אבי כבר לא היה בחיים.

גרנו בגטו. הבית היה ליד כביש, ומהצד - ליד הבית - היה שער הכניסה לגטו. שם הסתדרו בשלשות לפני כניסה לגטו ויציאה ממנו. אסור היה לצאת ביחידות, והלכו באמצע הכביש. אחת לכמה זמן נכנסו הגרמנים לגטו, הוציאו כמה אנשים וירו בהם. הם עשו זאת להנאתם, ואנחנו הסתכלנו דרך החלונות. פעם ראינו שהם באים אלינו. הם דפקו על הדלת, ואשתו של איצ'ה, בתיה, פתחה להם. הגרמני נכנס, האיר בפנס, הציץ, יצא ואמר: "לסגור". הפחד היה מעצם כניסתו הביתה.

מדי יום יצאו לעבודה מחוץ לגטו. באמצע העיירה הייתה המפקדה של הגרמנים. אז לא היו ברזים ובתי שימוש. הם חפרו בורות בחצר כדי שישמשו כבתי שימוש, ואנו חפרנו במכושים וניקינו את הבורות הקפואים. הייתה לנו מַכָּרה פולניה בעיירה, שמה היה פיסצקה לוטקה. היא כבר איננה בחיים. כאשר התחילו לדבר על חיסול הגטו, הלכנו לגויה הזו והתחבאנו בעליית הגג שבביתה. היו חריצים בגג, ודרכם הסתכלנו החוצה. אחרי כמה ימים ראינו איך הובילו את אנשי הגטו אל מחוץ לעיר.

הגרמנים בחרו את הבריאים יותר, השאירו בחיים כמה מאות אנשים ורצחו את היתר. הם השאירו מעט מאוד אנשים בחיים כדי שיעבדו. לאחר כמה זמן חזרנו לגטו. יצאנו למקום שאליו יצאו היהודים לקחת מים (הייתה זו משאבה), וחזרנו משם לגטו. אינני זוכר כמה זמן היינו בגטו. אחרי ששוב דיברו על חיסול הגטו, הצטרפתי לאלה שיצאו החוצה כדי לברוח מהגטו. חשבתי להגיע לכפר שנולדתי בו. כשיצאנו מהגטו והיינו במרחק של ארבעה-חמישה קילומטרים מהעיר, פגשנו בעוד יהודים. אחד מהם, ווליניץ, היה מהכפר לישקע (גלושא זוטא). הגרמנים ראו שהיהודים בורחים, ואחד מהם רץ אחרינו. מישהו ירה עליו והגרמני ברח. ישבנו בשיחים עד לשעות החשכה. היינו עשרים או עשרים וחמישה אנשים. כנראה ווליניץ הכיר את הדרך. הוא הוביל אותי ליערות שליד וולקה-ש.

הגענו לוולקה-ש. עזבתי את החבורה ונכנסתי לכפר. בדרך לכפר פגשתי את פרצ'יק והלכנו יחד. אחר כך הייתי ביער לבדי. האדמה הייתה אדמת כבול, והיה קל להדליק אש. הדלקתי אש כדי להתחמם. נכנסתי לכפר בחושך. היה לנו מכר גוי שידעתי כי אפשר לסמוך עליו. הוא אמר לי ששתי האחיות שלי נמצאות ברפת, בבוידעם [בעליית הגג], במקום ששומרים בו את החציר עבור הפרות. הן ישבו שם למעלה. פגשתי אותן והייתה שמחה גדולה. אני יצאתי מהגטו לבדי. אחי, שתי אחיותיי ואמי חזרו מהעבודה לגטו, והלכו לאישה הפולניה שאצלה התחבאנו בעליית הגג. הם ישבו שם כמה ימים. אחר כך הגרמנים חיסלו את הגטו והמשיכו לרדוף אחר היהודים. הם פחדו שימצאו אותם אצל הפולניה.

היו לנו תעודות מזויפות של גויים, אבל זה לא עזר. הם רצו ללכת לכפר והתפצלו, הלכו בזוגות. אחרי שהתרחקו כמה קילומטרים, הם ראו כי הגויים תפסו את האח והאחות. עבור הסגרת כל יהודי נתנו הגרמנים מלח, מצרך שהיה מאוד חשוב. לכן כולם חיפשו אחר יהודים. אמי ראתה כי בנה ובתה נתפסו, והיא ביקשה מהגויים לעזוב אותם. הרודפים לקחו גם אותה. שתי האחיות ראו את מה שקרה, ברחו והגיעו לכפר לפני שהגעתי. אני הייתי בקבוצה שהסתובבה זמן רב.

באנו למקום אחרי המלחמה, כשלוש-ארבע שנים לאחר המקרה. שלושת בני משפחתי קבורים עד היום באותו המקום. כאשר פתחנו את הקבר, היו שם גופות של שבעה אנשים. עדיין היו שם כנופיות, ושילמנו כסף למשטרה. הגויים אמרו שהיו שם שבע גוויות, ארבע ושלוש. זיהיתי את אמי לפי הבגדים שלבשה. לא יכולנו להוציא את הגופות והחזרנו אותן לקבר.

יצאנו מהכפר בחורף ליערות, ושם מצאנו שוב את פנחס אורמלנד ואת מנשה פרצ'יק. היינו אִתם באותו מקום. פגשנו את יוס'ל וייסמן ומשפחתו. ישבנו ביערות ובנינו זמליאנקה [=מחפורת]. בחוץ כיסה השלג את הגג ובפנים היה חם. היו לנו בעיות עם הפרטיזנים. כאשר יורד שלג ואדם הולך, נותרים עקבות המאפשרים לרדוף אחריו. הגויים הלכו תמיד אחרי הסימנים.

התחבאנו גם מהפרטיזנים וגם מהגויים. עברנו ממקום למקום כמה פעמים. פעם אחת ברחנו מגוי, ואז באו הגרמנים ופוצצו את המקום - ביערות אתה שומע ממרחקים ירייה או פיצוץ. אחר כך הפרטיזנים התחילו להתארגן, ונאסר עליהם להרוג. אחותי הייתה עם הפרטיזנים ואנחנו היינו בנוויר. אחרי שהרוסים שחררו את רפלובקה, עברנו לשם.