יישובים במרחב

יעקב (אליושה) צביבל

שתי בנות (פייגה ומאשה) ושלושה בנים (שלמה, שעיה ואנוכי יעקב) נולדו להורינו ברל (דב) ופרידל צביבל. אבי היה בעליו של מפעל קטן לייצור שמן מאכל, מפעל שהיה ממוקם בכפר סדלישץ' במרחק של כחמישה קילומטרים מהעיירה פנייבנו שחיינו בה. בדרך כלל פרנס אבי בכבוד את משפחתו; אולם משהורע המצב והפדיון ממכירת השמן ירד פלאים, פתחו שני אחיי הבוגרים שעיה ושלמה שהגיעו לפִרקם באותן השנים עסק משל עצמם: מסחר בפָרות ועגלים. לרגל עיסוקיהם שהו רוב הזמן בעיר המחוז קאמין-ק. אני הייתי עדיין תלמיד בית-ספר ובחופשים נהגתי לעזור לאבי בייצור השמן. רצה הגורל ובני משפחתי היו מראשוני הנפגעים.

בשחר יום ראשון, ה-22 ביוני 1941, החריד רעם של פצצות מן האוויר את העיירה הקטנה. מיד הוכרז בעיירה על גיוס לצבא האדום. בחורים יהודים בגיל הגיוס התייצבו ללא שהות לצבא בעוד הכפריים, האוקראינים בעיקר, העדיפו להימלט ליערות ולהסתתר מפני השלטונות אשר בלאו הכי החלו להתמוטט. שני אחיי הבוגרים התייצבו מיד במקום הריכוז ונשלחו מערבה, לחזית – חזית שאיש לא ידע בעצם היכן היא. ובינתיים הגיחו האוקראינים ממחבואיהם וערכו פרעות ביהודים. עד כניסת הגרמנים לעיירתנו, השתלטו הפורעים על העיירה. חיי היהודים ורכושם היו הפקר. עשרים יהודים נרצחו באותו שבוע דמים, ואבי דב-בער צביבל הי"ד [השם יקום דמו] היה הקרבן הראשון. אבי נרצח סמוך לביתנו. הוא יצא החוצה, לא הספיק להרחיק לכת מפתח הבית וכנופיית פורעים התנפלה עליו. הם הכּו אותו עד צאת נשמתו. השוחט הזקן יוסף בקר וחתנו נרצחו גם כן באותו יום פרעות. הרוצחים התעללו בשוחט לפני שהוציא את נשמתו. הם כבלו את ידיו ורגליו, הפילו אותו על האדמה, גלגלוהו כמו כדור, ואחר כך פסעו אחורה וירו בו כמו בחיה. כמו כן נרצחו בני הזוג ברכה ומשה וייסמן ונפלו קרבנות מקרב משפחות שולמן, שטיינקרוק, קושפט וגובר. לא תפסנו שאנו עומדים לפתחה של שואה. חשבנו שהגרמנים ייכנסו וישליטו סדר בעיירה.

גזרות ראשונות וכליאה בגטו

אנשי פלוגות העונשין הגרמניות היו הראשונים שהגיעו לפנייבנו והתקבלו בשמחה גלוייה על ידי הלא-יהודים. אימת המלחמה והפחד מפני הצפוי הורגשו רק ברובע היהודי. הפחד והאימה ניבטו מבעד לחרכים ולסדקים. בתי היהודים כאילו קפאו בעיצומו של קיץ. לא עלו מהם קולות אדם, לא בכי תינוקות ואפילו הכלבים שתקו.

המושל הצבאי הוציא צו ולפיו יש להפסיק לאלתר את הביזה והרציחות. עם כינון השלטון האזרחי יוחזר הסדר על כנו – נאמר בפקודת היום הראשונה מטעם המושל. היהודים נצטוו לצאת ממחבואיהם ולחכות להוראות.

יחד עם הצבא הגיעו גם פלוגות משטרת הסדר, והוקמה ז'נדרמרייה מקומית של אוקראינים שסייעו בידה. הוקם יודנראט שחבריו נתמנו על ידי הגרמנים ולרשותו הועמדה משטרה יהודית. גזרה רדפה גזרה. היהודים נצטוו למסור את כל דברי הערך שהיו בידיהם, הוטלו קנסות, הוחרמו פרוות ובעלי-חיים ממשקי העזר שבבעלות יהודים. היהודים נצטוו לענוד סרטים עם מגן דוד, ואחר כך הוחלפו הסרטים בטלאי צהוב בצורת מגן דוד שהיו חייבים לשאתו על החזה ועל הגב. נאסר על יהודים להלך על המדרכה. אסור היה ליהודי להחזיק מקלט רדיו או מכשיר טלפון בביתו. אנשי היודנראט ארגנו את בעלי המקצוע מכל הסוגים ב"ארטלים", ואלה עבדו עבור הגרמנים. פרוונים, חייטים וסנדלרים הכינו בגדי חורף לצבא. נשים סרגו כפפות, כיסויי אוזניים וגרביים. אנשי היודנראט האיצו בבעלי המלאכה שיעבדו בכל כוחותיהם, כי הובטח להם שככל שהיהודים יהיו יעילים יותר כן יגדלו סיכוייהם לשרוד. חסרי המקצוע נשלחו לעבודות קשות – פריקה וטעינה בתחנת הרכבת, תיקון כבישים ומסילות רכבת, עבודות ניקיון ברחובות ובמשרדים של אנשי השררה.

בפברואר 1942, בעיצומו של החורף, נדרש היודנראט לספק יהודים לעבודות בקרבת החזית. מפה לאוזן פשטה השמועה שבעיירות אחרות הוצאו הגברים באמתלה דומה, והם מעולם לא שבו לבתיהם. על חברי היודנראט הוטל להכין את רשימת המיועדים למשלוח, והיה עליהם להתייצב בקאמין-ק. שני אחיי ואנוכי נכללנו ברשימה. הביאו אותנו לנקודת האיסוף, בבית העירייה בקאמין-ק. ז'נדרמים גרמנים ואוקראינים דחסו אותנו במכות לחדר אחד. הצפיפות הייתה ללא נשוא, וכך עמדנו עד לשעות הצהריים. אז נפתחה הדלת. בפתח עמדו כמה מאנשי היודנראט שהביאו לנו שתייה ופרוסות לחם, ואמרו לנו כי משתדלים למעננו ומנסים לפדות אותנו בכסף. שלושה ימים ושלושה לילות נשארנו במקום ההוא. סִבלנו היה ללא נשוא וביקשנו את נפשנו למות. ביום הרביעי הוציאו אותנו החוצה. נצטווינו לפנות את השלג מהדרך המובילה ממרכז העיר עד לתחנת הרכבת, מרחק של כשניים וחצי קילומטרים. אנשי היודנראט הביאו לנו שתייה ולחם והבטיחו שבתום העבודה נחזור לביתנו, ואכן כך היה. לפנות ערב החזירו אותנו לפנייבנו. התפזרנו לבתינו, ושם קיבלו אותנו יקירינו בדמעות שמחה על הנס שנשארנו בחיים. הם סיפרו לנו על מה שקרה בגלושא זוטא. הגרמנים דרשו שעשרים וחמישה יהודים יצטרפו לעבודות, אך הם לא התייצבו בנקודת האיסוף. כעונש אספו הז'נדרמים הגרמנים באקראי עשרים וחמישה יהודים, גברים ונשים, ציוו עליהם לחפור תעלה, וירו בהם למוות. אחר כך ציוו על יהודים אחרים לכסות את הבור באדמה. ברמקול הודיע מפקד "פלוגת העונשין" שיהודי הכפר נענשו על אי מילוי פקודה. הרצח האכזרי הזה אישר בעליל שהשמועות על טבח המוני בערים מרוחקות יותר אכן נכונות.

חלפו ימי החורף ועת האביב הגיעה. מדי יום הגיעו ידיעות על טבח בקהילה נוספת. והנה גם נתבשרנו על הקמת גטו בעיר המחוז שלנו, קאמין-ק. לשם יועברו גם היהודים מעיירות הסביבה, כלומר גם בני עיירתנו. אחיי שלמה וישעיהו התחילו לחפש מקום מחבוא עבור אחיותינו והילדות של פייגה, סוניה'לה בת החמש והתינוקת ברכה. היה ברור לכולנו שלאחר שניכלא בגטו לא נצליח להאכיל לשובע את הילדות. לאחותנו מאשה מצאנו מחבוא אצל איכר אוקראיני ממכריו של אבינו בכפר סדלישץ', שם קיים בשעתו את מפעל השמן שלו. את פייגה והתינוקת הצלחנו להעביר לידידה פולנייה בקאמין-ק. האישה, אלמנה טובת לב, הסכימה לקבלן לביתה, ולשכניה סיפרה שאספה לביתה אחיינית עם תינוקת מאחר שבעלה נחטף והוגלה לעבודת כפייה בגרמניה. לפייגה הייתה חזות פנים "ארית". את סוניה'לה השחרחורת החיננית היא לא יכלה לקבל. חיפשנו מקום מחבוא עבור אימא והילדה, אך לצערנו לא מצאנו מקום מקלט עבורן עד מועד העברתנו לגטו בקאמין-ק.