יישובים במרחב

פנייבנו Pniewno

העיירה בעת מלחמת העולם השנייה

בפרוץ המלחמה היו במקום 120 משפחות יהודיות, כ-650 נפשות. מצבם הכלכלי הלך והחמיר בשנים שקדמו למלחמה. ב-1939 באו תושבי הכפרים הסמוכים אל העיירה כדי לערוך פוגרום ביהודים, אך הדבר נודע מבעוד מועד והיהודים הגנו על עצמם. בראשית המלחמה בזזו החיילים הפולנים הנסוגים את המעט שנותר. ביום הכיפורים בשנת 1939 הופיעו הסובייטים. היהודים אורגנו בארטלים למלאכה (קואופרטיבים). בסוף יוני 1941 עזב השלטון הסובייטי את העיירה, ותושבי המקום החלו לבצע פוגרומים ביהודים. בפוגרום הראשון בעיירה נהרגו 18 יהודים - כל מי שהפורעים פגשו בו בדרכם. בין הנרצחים היו השוחט הזקן יוסל אבא בקר וחתנו משה, אברהם נורוק בן ה-75, בנימין סרצוק, ישראל ברגמן, אהרון שלמה שטיינקרוק, ברכה ויסמן, מיכל שולמן, רחל שולמן, שתי אחיות ממשפחת פינסקר, פרל נודיץ, פיינה קושפט וחנה גובר. השאר התחבאו אצל מכרים גויים או ברחו לשדות וליערות.

בסביבה החלו להשתולל כנופיות לאומניות אוקראיניות (ז'לנובצי – "ירוקים"), ואחת מהן רצחה עשרה יהודים מתושבי העיירה. לאחר הקמת השלטון הגרמני באזור שלטו בו למעשה השוטרים האוקראינים, ואלה התעללו, שדדו ואנסו.

הנכבדים מקרב הגויים הגיעו למסקנה כי לא ניתן להמשיך כך, והם החליטו להקים מיליציה מקומית לשמירה על השקט והסדר. היהודים יצאו ממחבואיהם, אבל כל כמה משפחות התגוררו יחדיו כדי שהן יוכלו להתגונן מפני מתנפלים. הגרמנים הסכימו לקיום המיליציה בתנאי שיוצאו ממנה הפולנים. היהודים הצטוו לבוא לבית המשטרה, ושם הודיעו להם כי נשללו מהם כל הזכויות האזרחיות וכי עליהם לענוד סרט לבן ברוחב של 15 סנטימטרים ומגן-דוד על הזרוע השמאלית. יחיאל גובר נבחר לאחראי על היהודים ולאיש הקשר עם השלטונות. כחודש לאחר כינון השלטון הגרמני קראו ליהודים לאסֵפה, והורו להם להחליף את הסרט הלבן במגן-דוד צהוב. היהודים נותרו מופקרים וחסרי כול, אם כי לזמן קצר חל שיפור במצבם מפני שחסרו בעלי-מקצוע בין הגויים בסביבה. השלטונות המקומיים דרשו מהאחראי היהודי לספק בעלי-מקצוע לעבודות שונות. אמנם היהודים לא קיבלו שכר תמורת עבודתם ושכר העבודה ניתן לשלטונות הגרמניים, אולם העובד היהודי אכל לשובע ואף הצליח להביא מזון למשפחתו.

לאחר כמה שבועות, ביום שישי לפנות ערב, באה לעיירה קבוצה של אנשי ס"ס כדי להתחיל ברצח היהודים. היהודים פנו לכומר, ביקשו ממנו להשתדל לבטל את הגזרה ונתנו לו תכשיטים וזהב. הכומר קיבל את פני הגרמנים, ואלה פקדו על האחראים להביא מזון לסוסיהם - 25 חבילות תבואה משדות היהודים בתוך מחצית השעה. 25 גברים צעירים עבדו במהירות רבה והכינו את החבילות. הכומר לימד זכות על היהודים ואמר לגרמנים כי היהודים בעיירה היו בעלי-מקצוע, ולא היה להם שום קשר עם הקומוניסטים. הגרמנים הִכּו בהם במקלות לפני ששחררו אותם לבתיהם.

כחודש לאחר המקרה הזה הוטל קנס על יהודי העיירה - לאסוף נחושת וזהב. לאחר כמה שבועות נלקחו עשרה צעירים באמתלה כי מדובר ב"עבודת הכבישים", ולמעשה הם נלקחו כדי לרצוח אותם. מכל הסביבה לקחו אז צעירים ושלחו אותם לקאמין-ק. הקהילה בקאמין-ק עשתה כל שביכולתה כדי לשחרר אותם והצליחה בכך. לאחר פסח תש"ב (1942) נבחרו כל בעלי המקצוע בבניין ונשלחו לעבוד בקאמין-ק; שם בחרו הגרמנים רק שמונה אנשים מביניהם, והיתר נשלחו לביתם. מנת האוכל היומית של פועלי הבניין כללה 150 גרם לחם, חצי ליטר קפה שחור וחצי ליטר מרק. הקהילה היהודית בקאמין-ק נתנה להם מנה נוספת . מדי שבועיים ניתנה להם רשות לנסוע לביתם. כך עבדו כשישה חודשים.

מרבית יהודי פנייבנו הועברו לגטו בקאמין-ק וחלקם לגטו בלוביישוב. בקאמין-ק הם נספו בשתי האקציות – ב-כ"ז באב תש"ב (10 באוגוסט 1942) וב-כ"ב בחשוון תש"ג (2 בנובמבר 1942); משפחות נוספות נספו בשתי האקציות שהיו בלוביישוב. בסך הכול נספו 81 משפחות מפנייבנו .

האחים ישעיהו, יעקב ושלמה צביבל התארגנו מיד עם הגעת הגרמנים לעיירה והתחילו בפעולות פרטיזניות. הם היו הראשונים שברחו ליער, ושם הקימו קבוצה פרטיזנית אשר הצטרפה בהמשך לשורות הפרטיזנים הסובייטיים (ראה בפירוט לעיל על אודות קבוצתם). שמואל ושרה שולמן הצליחו לברוח ליערות, נעזרו במכרים גויים, לנו ברפתות וניזונו מתפוחי אדמה. באופן מקרי פגשו בישעיהו צביבל, בן הכפר אשר ברח ליערות. כך תיאר שולמן את הפגישה ביניהם: "...שכבנו לנוח, ופתאום עלתה באוזנינו שירת פרטיזנים. הם הגיעו. הגוי סיפר להם שאנו פה. מיד ניגש אלינו אחד והתחיל קורא לי בשם. היה זה ישעיהו צביבל, הקצין של פלוגת הפרטיזנים במקום. יחד אתו היו שני אחיו – יעקב ושלמה ועוד יהודים. הוא נישק אותנו ואמר: כל זמן שאנחנו נחיה, גם אתם תחיו. ונקווה שנראה גם במפלת היטלר. אחר כך הורה לנו להתרחץ, לפשוט את הבגדים הישנים ונתן לנו בגדים חדשים..." .