עדויות אחרות

חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי (לבית ברש)

מספר חודשים לפני שהגרמנים נכנסו לעיירה, ניתן היה לחוש באוויר כי משהו מתרחש. במספר בתים בעיירה היו מקלטי רדיו עם אוזניות. על קירות הבתים הודבקו כרוזים מלאי שנאה כלפי היהודים. הכרוזים קראו להרוג יהודים, לגרשם ולקחת את רכושם; כי הרי כביכול זהו רכושם של המקומיים שנגזל על ידי היהודים. שיערנו כי נסבול כאשר הגרמנים יגיעו, אך לא שיערנו עד כמה. לא תיארנו לעצמנו שצפוי מוות לרוב יהודי העיירה.

בכניסה הראשונה של הגרמנים לקאמין איבדתי את אבי פסח ברש, ואת אחי חיים צבי ברש. הגרמנים לקחו לעבודה את כל מי שהצליחו לתפוס. אבא נלקח לטפל בסוסים. משראה אחי כי אבא לא חזר, עלה בדעתו ללכת ולהחליפו בעבודה כדי שיוכל לנוח.

שניהם לא חזרו.

יהודי העיירה אספו כסף כדי לפדות את שבעת הגברים והאישה שהיו בידי הגרמנים. כשהגיעו עם הכסף, סיפרו להם הגרמנים כי הם כבר הוציאו להורג את כולם וקברו אותם בקבר אחים. היהודים התארגנו, פתחו את הקבר ומצאו את כולם קבורים - קשורים וראשיהם מורכנים. כל אחד נקבר כראוי בקבר משלו.

הגרמנים הרגו אנשים ללא סיבה ואנסו נשים ונערות שפגשו בדרכם. המצב נמשך עד שנאלצנו לעבור לגטו. אנשי היודנראט והגרמנים עברו בעיירה והודיעו, שכל מי שגר מחוץ לתחומי הגטו, חייב לעזוב את ביתו. אותנו הוציאו ראשונים לגטו, משום שגרנו ברובע הנוצרי. בגטו גרנו בדירתם של קרובי משפחה, משפחת ברנהולץ. הגטו הוקם וגודר ב- 1 ביוני 1942. משפחת אימי, משפחת מייסטל, הייתה בעלת טחנת קמח. האח הבכור במשפחה דאג תמיד, שלאמא יהיה קמח לאפיית לחם.אמא ואני גרנו בפינת המטבח. הדודה יצרה לנו את הפינה בעזרת וילון. אחי ישראל יהודה קיבל פינה אחרת. מייסטל סיפר לנו כי פולני בשם ז'מינקובסקי קיבל רכוש מן המשפחה, ובתמורה הבטיח להציל כל מי שיגיע אליו.

ב- 10 באוגוסט 1942 נצטווינו להתרכז בשער הגטו. הם שלחו חיילים לסרוק את הבתים כדי לוודא שלא נשאר אף יהודי. לאחר שריכזו את כולם, הצעידו אותנו אל מגרש ליד בית הקברות, סמוך לעיירה. המגרש היה מגודר בגדר גבוהה. שם מיינו אותנו. את המתאימים לעבודה הפנו לצד אחד, ואילו האחרים הופנו לצד אחר. אימי, אחי ואני הופנינו לצד החיים. נשלחנו לצריפי העץ, שהיו לאורך המגרש. לאחר זמן החלו להוציא קבוצות-קבוצות מקרב אלו שהופנו לצד השני. לאחר שנלקחה קבוצה לעבר בית הקברות, נשמעו יריות ואחריהן- דממת מוות נוראית.

הנרצחים נקברו בקבר אחים. אלה שזכו בחיים, הוחזרו לגטו מוקטן. הגטו צומצם לשני רחובות בלבד. מתחת לבית בו גרנו היו שני בונקרים. אינני יודעת מי חפר אותם ומתי. הבנו שהסוף מתקרב. בני הנוער המבוגרים יותר תכננו לברוח ליערות.

הגרמנים עברו בגטו וחיפשו יהודים. הסתתרנו בבונקר שמתחת לבית. הגרמנים זרקו חומר נפץ לתוך הבית, גילו את דלת הבונקר ופתחו אותה. הם הוציאו אותנו, הורו לנו להתפשט ולעלות למשאיות שהמתינו. אימי ואחי כבר היו על המשאיות ואילו אני, בהחלטה של שנייה, קפצתי לתוך ערימת הבגדים, מקווה שאף אחד לא ראה אותי. בעודי עוצרת את נשימתי מתחת לערימת הבגדים, שמעתי אישה מנסה להגיד שיש אחת שלא עלתה על המשאית. אז שמעתי בפעם האחרונה את קולה של אמא האומר לה ביידיש, שאם תלשין, אלוהים לא יסלח לה ולצאצאיה עד עולם. כך בפרדתנו האחרונה העניקה לי אמא חיים פעם נוספת.

הגרמנים, שהתארגנו לתזוזה, ירו מספר יריות לעבר ערימת הבגדים. רק צלקת קטנה נותרה לי על גב ידי מאותן יריות. חיכיתי לחושך. התגנבתי לבונקר ההרוס, לקחתי מן הבגדים שנותרו שם זוג תחתונים ומעיל פרווה. התלבשתי ופניתי אל הבונקר הפנימי, שלא התגלה. דפקתי על הדלת המוסתרת. האנשים שבבונקר צרפו אותי למרות הצפיפות הנוראה. הם ידעו על ההסכם של משפחתי עם ז'מינקובסקי ולכן ביקשו ממני לבדוק אם אוכל להסתתר אצלו. יהודית מליק רצתה להצטרף אלי. שמחתי מאוד, כי כך לא אצטרך ללכת לביתו לבדי.

חיכינו לליל חורף סוער, כדי שהשלג יכסה את עקבותינו. יצאנו מבעד לחור בגדר והלכנו לעבר ביתו של ז'מינקובסקי. הוא עדכן אותנו בכל מה שקורה מחוץ לגטו. את יהודית מליק הוא שלח בחזרה עם חלב חם, לחם וחמאה, ואילו לי הוא לא הרשה לחזור לשם. אשתו הכינה לי אמבטיה חמה, זרקה את בגדי לאש ונתנה לי בגדים נקיים משלה. רק את מעילי העליון השאירה. אבל ז'מינקובסקי עטף אותי במעיל של אשתו, ויחד יצאנו החוצה. שלג כבד ירד ועטף את הכל במעטה צחור, רך ונקי. זכור לי שחשבתי, כמה יפה העולם וכמה שחורים ואומללים חיי. הוא הביא אותי לבית אחות אשתו. החביאו אותי במחבוא מעל התנור, מחבוא קטן, אבל חם. כעבור מספר ימים הוא צירף אליי את יהודית מליק, אמה ואחותה. רוב היום ישבנו מבלי לזוז, מבלי להוציא הגה. פחדנו להתגלות. באותה תקופה נתנו הגרמנים מלח לכל מי שהסגיר יהודי. חששנו מאוד מהלשנה. שהינו שם כחודשיים. מאחר ובקרבת הבית הייתה תנועה רבה של אנשים ונדמה היה לחלק מהם שהם שומעים רעשים מוזרים בבית, הבין ז'מינקובסקי שהוא צריך להעביר אותנו משם. הוא העביר אותנו לעליית גג גדולה בביתו.גם שם נאלצנו לשמור על השקט. דרך חורים ברעפים ראינו את השלג הלבן ואת החיילים הגרמנים מוציאים יהודים מתוך בונקרים שהתגלו, ומוליכים אותם.

משם הוא העביר אותנו למרתף שמתחת לבית, מרתף ששימש כמזווה. שמרו בו פירות, ירקות ומיני מזון אחרים. הטמפרטורה הקבועה בו הייתה שמונה מעלות. המזווה היה ברובו בקרקע, רק כעשרים הסנטימטרים האחרונים היו מעל הקרע, בהם היה קבוע חלון מוארך, שפנה למדרכה. שעות רבות הבטנו מבעד לאותו החלון וספרנו את הנעליים הפוסעות לפנינו. עשינו זאת כדי לא לאבד את השפיות. מן המרתף העביר אותנו ז'מינקובסקי לבור שחפר מתחת לרפת. יהודית, אמה, אחותה ואני ישבנו צפופות, כשכל אחת מאתנו יכולה לישר רגליים לפי תור. מרוב ישיבה על הברכיים התכסו רגלינו פצעים. מעלינו טפטף השתן של הפרה, שחלחל באדמה. ריח ההפרשות חנק אותנו. רק בשעות הלילה היינו יוצאות מן הבור כדי לחלץ עצמות, להתרחץ מעט ולאכול.

משם העביר אותנו ז'מינקוסקי לבית של אחות אשתו. הבית היה קטן ובודד באמצע חווה חקלאית. מאחר והייתי בלונדינית, יכולתי לעסוק שם בעבודה בשדה, חלבתי פרות, הוצאתי את הזבל מן הרפת, תפרתי וסרגתי. סרגתי סוודר בכל שבוע. בעלת הבית מכרה את הסוודר וקנתה או קיבלה תמורתו קמח וחמאה. יהודית, אחותה ואמה התחבאו במתבן, משום שנראו יהודיות.