עדויות אחרות

זבולון ואליעזר סנדיוק

תחילת ייצוב שלטונם של הגרמנים בעיירה

זבולון: עם כניסת הגרמנים לעיירה והקמת השלטון האזרחי הגרמני, פרסם הגביטסקומיסר מיכאליס צו אשר הורה לבעלי המקצוע (נגרים, מסגרים, נפחים וחייטים) להתייצב מדי בוקר בשעה שמונה ליציאה לעבודה. ההליכה הייתה בסך, על הכביש. פחדנו שמא בדרך לעבודה ינסו לירות בנו. לפני היציאה הזהרתי את חבריי כי זה עלול לקרות, ובמקרה כזה עליהם להתפזר בשטח ולרוץ בזיגזגים - כל אחד בכיוון אחר. בקרב העובדים רווחה האשליה כי רבים סיכוייהם של בעלי מקצוע המועסקים בעבודות "חיוניות" לשרוד בחיים. ההתמחות שלי הייתה בעשיית עגלות עץ, עגלות אשר שימשו את הצבא הגרמני להובלת תחמושת ותותחים קלים. הבתים שהיהודים גורשו מהם הפכו לבתי-מלאכה ולמחסנים.

באחד הימים היה עלינו להכין עצים לניסור. ניצלנו את ההזדמנות, ובהֶעדר פיקוח עלינו התחלנו לבנות מסתור למקרה שהרוצחים יוציאו יהודים מהגטו כדי לרצוח אותם. חפרנו כעין מנהרה והסווינו אותה בעצים, בפסולת ובשבבים. סידרנו את העצים הטובים לשימוש לצרכינו לפי מידותיהם, ועשינו זאת תוך כדי הסחת הדעת של "הממונים עלינו".

אינני זוכר מה היה מקור המידע כי יחידות ס"ס עומדות להגיע לעיירתנו. היו שפירשו: יהיה זה החיסול המוחלט של יהודי קאמין-ק.

באחד מימי ראשון בבוקר קמה בהלה - הגרמנים תופסים אנשים ומוציאים אותם מהבתים. ל"ביתנו" נכנס קצין ושאל בנימוס בעמדו בפתח: "האם ישנם גברים צעירים בבית? נחוץ לי גבר צעיר לעבודה." אִמי שלחה אותי לעבודה זו, ובדיעבד הסבירה לי: "הוא עשה עליי רושם של ג'נטלמן עדין כזה. נראה היה לי שלא יאונה לך כל רע, ולכן גיליתי לו היכן נמצאת." הובאתי לבניין ששכן בפאתי העיירה ושימש בעבר כמפעל לתעשיית צמר, מפעל שהסובייטים הלאימו אותו ב-1939. פרשי הז'נדרמריה שיכנו בו את הסוסים עת חנו, יצאו לסיורים וחזרו לאזור.

"הבט," פנה אליי הקצין בנימוס, "אתה ניגש לסוס לאט לאט ובזהירות, ומורח את רגלו הפצועה במשחה שבצנצנת. הסוס עצבני מאוד, כואב לו. היה לו רסיס ברגל." ידי רעדה מפחד. וכי הייתה לי ברירה? ביד אחת החזקתי בצנצנת ובשנייה ליטפתיו, ובלִבּי התפללתי כי אצא בלי פגע. הקצין עמד במרחק מה מהסוס (שמא יבעט בו ברגלו האחורית) והדריך אותי כיצד למרוח את המשחה על רגלו הקדמית. והנה קרה דבר שלא יאומן - לאחר המעשה המוצלח הוא הניח את ידו על כתפי, ובחיוך על שפתיו לחש: "דו בינסט יונגה [אתה בחור אמיץ]." שחוק הגורל – בנערותי שכבתי במיטה פצוע עקב בעיטה של סייח, ומאז פחדתי לגשת לסוס.

בלבוש אוקראיני

אליעזר: לפתע הופיעה בפתח בת-דודתי שיינדל בלבוש אוקראיני טיפוסי. הדודה רייזל שלחה אותה אליי כי רק אני ידעתי את הדרך לביתו של מקסימקה, איכר אוקראיני שגר ב"חוטור" [משק חקלאי]. מקסימקה הופתע לראותנו. הוא פחד שהשכנים ילשינו עליו. אמרנו כי באנו לשעות ספורות, עד שיגיעו שאר החברים, ומכאן נצא אל היער.

אשתו גערה בו לבל יסכן את עצמו ואת בני הבית. היה עליי לעמול קשה, בתחנונים ובהבטחות, והיא נכנעה. הלכנו בעקבות מקסימקה לגורן. טיפסנו על סולם ארוך. השחלנו עצמנו לפי הדרכתו בין ערמות קש. בעוד אנחנו מתלחשים, מופיעה אשתו ומוסרת לנו כי הגיעה קבוצת יהודים המבקשים להצטרף אלינו. בתוך החבורה היו אחי ברל'ה והחבר של שיינדל, נחום מונשיין. הייתה זו קבוצה משארית המשפחות שבעיירה. באותו הלילה ביקשנו ממקסימקה להוציא אותנו לדרך המוליכה ליער. המשא ומתן אִתו היה קשה. הוא הושפע מאזהרותיה של אשתו. היא אסרה עליו לקבל את ה"משימה". השלישי שהצטרף למיקוח היה זבולון. כשקם ממושבו ותיקן לנוחיותו את מכנסיו, נחשף אקדח התופי שהיה צמוד למותנו. מראה האקדח גרם לתפנית מיָדית בהתנהגותו של "הגוי". הוא יצא בראש "המחנה" ואנחנו בעקבותיו. במשך שעות הלכנו באישון לילה, ולא הגענו ליעד שקבענו מראש. החלטנו לשחררו. התקדמנו עד לחורשה, ובה הסתתרנו עד הבוקר ובמשך היום. כשהחשיך, התחלנו לנוע.

באין מורה דרך הצעתי את עצמי. זכרתי מימי נעוריי את הכפרים, את שמותיהם ואת שמותיהם של כפריים. הכפר הקרוב ביותר שהגענו אליו היה נוויר, ובו גר פיודר; הכרתיו לפני המלחמה. הייתה לו שנאה עזה ליהודים עשירים. שכנעתי אותו כי איננו מן העשירים, וכי עד למלחמה חיינו מעמל כפינו. לכמה חברים היו חולצות ושעונים, ותמורתם קיבלנו ממנו רובה ודברי מאכל. לימים הוא שימש לנו כאיש קשר; הוא הדריך אותנו מהיכן וממי לקחת סוסים, עגלות ומזון.